כך היינו כשקרה הנורא

מאת שי רזיאלי


חנוכה, תשע"ג

מעודכן ינואר 2013
 שיחת הטלפון הקשה ביותר שקבלתי במהלך כל חיי הייתה ב-10 בדצמבר 1992 בשעה 8:05 בערב בבייתי בחיפה, אתמול לפני 20 שנים. את שיחת הטלפון הזאת לא אשכח לעולם, היא שבה ועולה בשנתי מדי פעם כחלום בלהות. עד עצם היום הזה
אני חולם בכל כמה לילות את חלום הבהלות ומתעורר בבעתה, כולי מכוסה זיעה קרה. בחלום חולפות שוב ושוב מחדש התמונות של מה שארע באותו ליל דצמבר חורפי גורלי וסוער. זה מתחיל בשיחת טלפון קשה וגורלית ומסתיים בתעתוע חזיוני מבעית אשר כמעט התקיים במציאות. בחלום אני רואה עצמי אב שכול, ששכל את בנו הבכור לוחם ביחידה ללוחמה בטרור (הימ"מ) בקרב נגד מחבלים. לא, חיי לא המשיכו כתמול שלשום. כל חיי וחיי בני המשפחה השתנו באותו לילה מבהיל וגורלי
 
המציאות באותו לילה נורא הפכה כאמור לחלום בלהות. חלום בדרך כלל הוא לא אמיתי, לא קרה. החלום שלי, חלום על מה שקרה. החלום מתחיל בצלצול טלפון חזק וטורדני, מקפיץ ומבהיל, מן צלצול שגורם לתחושת בטן נוראה, אולי משהו רע קרה?, הנה אתה עומד להתבשר על כך. במיוחד אם יש לך בן שמשרת כלוחם קרבי. בכל פעם שיש אירועים בטחוניים המתח עולה, הדאגה מעיקה. בלב מתנגנת תפילה לשלום ילדך. הזמן העובר מתחילת צלצול הטלפון עד הרגע שאתה מרים את הטלפון ומאזין, נמשך כנצח. בראש עוברת מחשבה: הוי אלוהים ישמור. רק שתהיה זו הודעה טובה. עברתי חוויות צלצולי טלפון רבים כאלה במהלך השנים בו שרתו ארבעת הבנים שלי בצה"ל, בימ"מ או במשטרה. עד אותו לילה נורא היו אלה כדאגות שעוברות בוודאי בלבו של כל אב ישראלי טיפוסי החרד לשלום בנו החייל הלוחם, דאגות שנמשכות עד שהבן משתחרר ושבות לנקר בלב כשיש גיוס מילואים. אצלי, כך קרה גם לאבות של לוחמים אחרים, לצערי, הדאגות התממשו למציאות קשה ולמהפך כבד, אישי ומשפחתי. הבן שלי רונן נפצע אנושות בקרב נגד מחבלים, פגיעת ראש קשה ונותר חצי שנה ללא הכרה, מונשם ומוזן בנוזלים. אחר כך עוד שנתיים בבתי חולים, ניתוחים שונים. דרך ארוכה ומפותלת לשיקום כנגד כל הסיכויים ועדיין נמשכת

כיום 20 שנים אחרי, רונן עדיין נחשב לאחד הפצועים הקשים ביותר של מערכת הבטחון, עם מוגבוליות קשות - רתוק לכסא גלגלים, מתקשה לדבר. אך יש לו אוצר מילים קטן אתו הוא מתקשר עם הסביבה, עם אשתו מרילו, עם בנו הקטן אלון, עם אמו אתי, שלושת אחיו ואיתי עם אביו. לאחרונה החל ללמוד להשתמש באייפד באמצעותו רונן אף "מקריא" סיפור לפני השינה לבנו הקט אלון. רונן ואנחנו מלווים כל העת בחבריו של רונן מיחידת הימ"מ, למרות שחלפו שני עשורים מאותו לילה נורא, הם לא שכחו, לא את רונן ולא אותנו. יש הרבה שותפים למאבק ההשרדות של רונן; מפקדי היחידה בעבר ובהווה, חבריו לנשק, אנשי אגף השיקום במשרד הבטחון, אנשים בבית הלוחם בחיפה, שם מרוכזים חלק מטיפולי השיקום. שלושת המלווים (מתחלפים במשמרות) העוזרים לרונן בחיי היומיום שלו, בהחלט לא משימה קלה. מאיר המלווה הוותיק שהפך לבן משפחה שלנו, קובי הצעיר והמסור ושחר אחיו של רונן שהצטרף לאחרונה לצוות המופלאים ומתמסר לטיפול ברונן בצד לימודיו. הם יודעים כמה אנחנו מעריכים אותם, אוהבים אותם, כי אנחנו  יודעים, כי ללא העידוד והסיוע, רונן לא יכול היה לשוב בכל בוקר לפקוח את עיניו ולתהות, אני חי? ומיד לענות בעצמו: אני חייייי, למרות הכל, ויש לי אשה ובן מקסים. לי יש נכד מקסים. החיים נמשכים בייתר שאת אל מול מגבלות הפציעה, הזכרון והכאב. מאותו לילה הכל השתנה, דברים שנראו כל כך מרכזיים קודם התגמדו, חיי וחיי כל בני משפחתי התמלאו במשימות כבדות שעיקרן, השרדות. כמעט לא קרה עד כה שבן אנוש יוותר בחיים, אם נורה ונפגע בראשו מקליע של כדור תת-מקלע מטווח קצר. הקליע חדר למוח, גורם נזק בלתי הפיך. נפגעו גם עצמות הפנים, האף והגולגולת. הקליע נותר תקוע בדופן הגולגולת הפנימית האחורית מעל המוח הקטן בעורפו של רונן

באותו ערב מר בעשרי בדצמבר. אני מחזיק את הטלפון ושומע את קולו של הבן שלי זיו, ששירת אותה עת ביחידת נח"ל בצפון. לרגע אני נרגע, כי הנה הבן בעצמו על הקו. שניה אחרי כן: "אבא תהיה חזק" אני שומע וליבי מתפלץ בקרבי. עוד שניה חולפת, אני מבין שלא בבן זיו מדובר, "רונן נפצע בפעולה של הימ"מ בשומרון לפני זמן קצר, הפעם רונן נפצע בראשו פגיעת כדור, מצבו קשה מאד". משלים זיו את המשפט הנוראי שמהדהד עד היום במוחי. נשמתי נעתקה. זיו ממשיך: "פינו את רונן במצב ללא הכרה במסוק לבית החולים תל השומר. התקשר אלי כרגע מהיחידה סגן המפקד (סנ"צ ישראל גרינשפון) אמר כי מהיחידה רוצים לבוא אליך הבייתה עם רופא ופסיכולוג בגלל שהמצב קריטי וכרגע רונן בניתוח ראש, מנסים להציל את חייו. אמרתי להם, לא, אבא שלי איש חזק. עזבו פסיכולוג, אני מיד מודיע לו. אבא יגיע מחיפה לביה"ח ואני כרגע יוצא מהצפון, אוסף בדרך את אמא שלי המתגוררת בצפת, כולנו נגיע לביה"ח". עברו שתי דקות של תדהמה וכאב צורב בחזה, הרגשתי שרגליי נושאות אותי בקושי. הברכיים רעדו, הדם אזל לי מהפנים. הרגע הזה שב לפקוד את מוחי רבות, לעיתים בחלומות ולעיתים במחשבות בהקיץ. היום חלפו בדיוק שני עשורים והכאב עולה מחדש שוב. אני נזכר איך חיי כולנו השתנו מאותו ערב נורא שהחל כסיוט בתסריט בלהות לפקוד אותי מאז כל החיים

זיו מסר לי מספר טלפון נייד של רופא המג"ב ד"ר אלכס בורובסקי, אמר כי הרופא הוזעק מביתו ונמצא בביה"ח תל השומר. בידיים רועדות חייגתי לרופא. שמעתי את עצמי אומר לו בגרון חנוק מכאב: "דוקטור, תגיד לי הכל אני חזק, אל תחסיר פרט". רופא המג"ב השיב: "רונן נפגע בראשו מקליע תת מקלע שירה מחבל. רופא הימ"מ היה צמוד לכוחות בשטח. הוא ביצע ברונן החייאה והוזנק מסוק. כעת  רונן על שולחן הניתוחים, עובר ניתוח ראש להוצאת הקליע. עושים הכל כדי להציל את חייו. צריך להתפלל". בורובסקי הציע שלא אנהג לבד, שאקח מישהו מבני המשפחה שינהג במכונית בדרך לבית החולים, שלא אהיה לבד. דבריו הבהירו לי את מידת חומרת הפציעה. נחרדתי, דקה אחר-כך כבר הייתי בדרך, אספתי את בן אחותי עופר וטסתי בגשם זלעפות, נוהג במהירות ככל שיכולתי בדרך לעבר ביה"ח תל השומר. עופר ואני שתקנו כל הדרך, אך לא יכולתי להתנער מחיזיון מתעתע ומחריד שעבר לי במוח, שב ותעתע בי כל הדרך. תסריט בלהות קצר ואכזרי. ראיתי בעיני רוחי המבועתת ארון עטוף בדגל הלאום, מורד לקבר פתוח, כיתת יורים במטחי כבוד ואני עומד שם ומביט בכאב צורב בלוויה הצבאית של הבן הבכור שלי. התעתוע הזה שב וחזר מהתחלה בכל פעם שהסתיים, כמו איזה קדימון לסרט בלהות. בכל פעם לפני שחזר התסריט מלמלתי: "לאאאא...אלוהים אל תקח את הבן שלי, תשאיר אותו בחיים. קח לו רגל, קח יד, אך שרק יחיה אתנו, אני נשבע שאטפל בו". אני נודר נדר, על הנדר אולי אספר בהמשך, אולי לא. נדמה לי שנדר חזק אסור לספר עליו. צריך לבצע את מה שנדרת ואני מקיימו עד עצם היום הזה

אנחנו מגיעים למגרש החניה מול חדר המיון בתל השומר. עוצר בחריקת בלמים, משאיר את המנוע פועל ומספיק לבקש מעופר אחייני שיחנה את המכונית ויבוא אחרי. אני רץ  וכושל, ברכי רועדות פני אל הלא נודע. אני מבחין בשלט עם חץ "חדרי ניתוח" ונזכר שהדוקטור אמר לי בטלפון שרונן הועבר לשם

שעת ערב מאוחרת. המסדרון מול דלתות חדרי הניתוח מלא לובשי מדים. אני נעצר בפתח הדלתות הנעולות. אנשים במסדרון מקיפים אותי. אדם אחד ניגש, מניח את ידו על כתפי ומציג את עצמו, היה זה יצחק אהרונוביץ, אז מפקד מג"ב. אהרונוביץ (כיום השר לבטחון פנים) מספיק לומר לי את הדברים האלה; הבן שלך כרגע בעיצומו של ניתוח ראש. הייתה פעולה של לכידת מחבלים בשומרון. התפתח קרב בבית בכפר בו מתבצרים המחבלים. למעשה הקרב עדין לא הסתיים. הבן שלך ועוד שלושה לוחמים נפצעו. רונן נפצע בראשו. ייתר השלושה כבר מאושפזים במצב קל. רונן והפצועים הועברו במסוק מהשטח לאחר קבלת טיפול ראשוני. הדברים של אהרונוביץ נקטעים, הטלפון הנייד שלו מטרטר. מתקבלת הודעה קשה מהשטח: לוחם הימ"מ ששון מורדוך ז"ל, חברו למחלקה של רונן נהרג. הקרב הסתיים. מחבל גיהאד איסלאמי חוסל. שני מחבלים שהיו אתו בידי הימ"מ. במסדרון משתררת דממה כבדה. עומדים שם אנשים, רובם צעירים לובשי מדים, חלקם באזרחי, אך אני יודע שהם לוחמי ימ"מ, או קציני מג"ב שבאו לבית החולים מהיחידה או מהבית, אלה ממחלקות אחרות, שלא השתתפו באותה פעולה, כולם באו מייד ככשמעו כי לימ"מ יש נפגעים ומלאו את מסדרונות בית החולים. פני כולם מביעים כאב ודאגה. כאב, על נפילת חברם, דאגה, לשלומו של הפצוע הקשה שנלחם כעת על חייו. עד אז לא הכרתי שם איש. לימים הפכו בשבילי רבים מהם למה שמכונה באהבה "בני משפחת הימ"מ".  עברו כמה דקות מקבלת אותה ידיעה מרה. אהרונוביץ עידכן את כולם. אנשים עמדו שם מנסים לעכל את הידיעה המרה על מה שהתחולל באותו לילה בבית בכפר ענזה בנפת ג'נין בצפון השומרון ועל נפול חברם

  רונן רזיאלי ראשון משמאל. מאי 1992. יום הזכרון בימ"מ

בעודי ממתין חסר מנוחה במסדרון מול חדרי הניתוח, מביט לסרוגין למעלה ואחר בקרקע, בליבי כל העת תפילה לשלום הבן שלי, הבטתי גם בפני הלוחמים שניצבו סביבי, מנסה לשאוב ממבטם עידוד. הם עמדו שם יחד איתי, כולם נראים חסונים, כאלה שנראים מזן ישראלי משובח. קשוחים מחד, אך מביטים בי מפעם לפעם בעיניים טובות ודואגות, מלוות בארשת עצב על נפול חבר לנשק ועל פציעתו הקשה של חברו
מישהו ניגש אלי ולחש בקול צרוד; ששון מורדוך, חבר של רונן למחלקה, קצין מוארך מאד. רק תדע כי לקרב בכפר היו שני שלבים. בשלב הראשון כשהבן שלך נפגע, הוא נותר על הקרקע מדמם. המחבל המשיך להמטיר אש. ששון זחל איליו תחת אש וגרר אותו לאחור. מפקח ששון מורדוך ז"ל, שנפל בהמשך אותו קרב. קיבל לאחר מותו את עיטור המופת על מעשה גבורותו לחלץ את חברו תחת אש

 דצמבר 92, היחידה לטיפול נמרץ במחלקה הנוירוכיררוגית בביה"ח תל השומר, צינור מגולגל השתפל מפיו הפעור של רונן וסיפק אוויר לראותיו ממכונת הנשמה. גופו החסון שכוב היה על גבי מיטת טיפול נמרץ מלאה באביזרי החייאה. עוד צינור דקיק שחובר לבטנו האכיל אותו בנוזל לבן שמנוני שמכיל פרוטאין וצינוריות אחרות חוברו למסך מוניטור שהקרין את לחץ הדם, דופק וחום הגוף. בכל פעם שקצב המדידות השתנה, החלו להשמע ציפצופי אזהרה מבהילים

חלפו כמה ימים מאז אותו לילה נורא בו נפגע מקליע תת-מקלע שחדר לראשו. בין הצינוריות והתחבושות ושקיות עירוי הנוזלים המטפטפות, על סדין לבן מתוח על מיטת טיפול נמרץ, נח גופו הדואב של רונן שכוב על גבו ולא נע. רק חזהו השרירי עולה ויורד בקצב נשיפות מכונת ההנשמה המחוברת לראותיו. פלג גופו העליון חשוף וסדין לבן מכסה את פלג גופו התחתון

מאותו לילה נורא היינו צמודים למיטתו, מתחלפים במשמרות בני המשפחה ואני. התרכזנו כולם בחדר ההמתנה הסמוך. לילה אחד שהיה קשה במיוחד חוזר ועולה במחשבותי עד היום. באותו ערב, אחרי סידרת סריקות מוח במערכת הסי.טי, אמר לי אחד הרופאים שהלחץ התת-מוחי גבר, ככל הנראה עקב רסיסי עצם שפגעו בכלי דם בחלל המוח. מדי כמה דקות נגעתי בגופו השרירי, הנחתי ידי על מצחו החבוש מסיט מעט את התחבושות, מקרב את שפתי ונושק למצחו הקודח מבעד למסכה הסטירילית העוטה על פני כדי לא להעביר זיהום, אוחז בכף ידו הגברית השמוטה מצמיד את כף ידי לשלו, מנסה לתקשר אתו בלחיצות. ידו לא הגיבה

לפתע קצב הצפצוף האיום במוניטור מתגבר לקצב מטורף. הספרות בקצה המסך נעות כלפי מעלה, כאילו ספירה לאחור לפני שמופעל מנגון פיצוץ. אחות הטיפול נמרץ ורופא נוירו-כירורג באים במרוצה, בודקים מה השתנה. הרופא מצמיד סטטוסקופ לחזהו. מנסים לסלק אותי החוצה אל מעבר לדלת, התעקשתי להשאר בחדר. עוד רופא בחלוק ירוק בא במרוצה, אמרו שהוא מנתח מוח, בידו אוחז מקדחה, כמו מקדחה עם מקדח חד בקצה לקדוח חורים בקיר בטון. הרופא הודף אותי לאחור ואומר: "יש לחץ במוח מהצטברות נוזלים, אנחנו חייבים לנקז, לשחרר את הלחץ, אחרת הוא ימות, נקדח חור קטן בגולגולת, צא החוצה אתה לא יכול להשאר". יצאתי, דואג ומפוחד ובליבי תפילה

נותרתי במסדרון צמוד לדלת שנטרקה. לבני המשפחה שהיו ספונים כל הימים והלילות איתי סמוך לחדר הטיפול נמרץ, אמרתי, "לכו לקפטריה, אתם לא רוצים לשמוע מה עושים לרונן". הם נענו. רק זיו נשאר. עברה דקה, אני שומע זמזום מקדחה מתוך החדר, הזמזום גובר כשהמקדח מוחדר לראשו באיזור הפדחת, אותו רעש נשמע כשקודחים בקיר בטון. לעולם לא אשכח את הזמזום הנורא שנמשך ונמשך כמה דקות שבעיני דמו לנצח. משתרר שקט מעבר לדלת, שוב אני לידו, מקפיד לעטות מסיכה על פני, עטוף בחלוק למנוע זיהום. הרופא חבוש מסכה ירוקה ומשקפי מגן, חלוקו מוכתם, כמו פועל במסגריה, מסיים למחות מהמקדח הלוהט את הדם וחלקי עצם הגולגולת של הבן שלי, האחות מהדקת תחבושת עבה לראשו המדמם. "הצלחנו לשחרר לחץ רב", אומר הרופא ויוצא, משאיר אותי פעור פה, אני מבחין בצינור שקוף דקיק נוסף בו מבעבע נוזל חום אדמדם משתלשל מקצה ראשו, צינור שהרופא זה עתה סיים להחדירו ללחור הקטן שנפער. זה הצינור ישחרר מעתה את הלחץ בחלל המוח, פוסקת אחות חדר טיפול נמרץ

הרופא שב ובידו צילומי סי.טי מצמיד אותם על לוח אור תלוי על הקיר,  בוחן את הצילומים, מביט חליפות ברונן חסר ההכרה המוטל על המיטה ושוב בצילומים, פולט בקול של חורץ גזר דין: "זהו זמן קריטי. נעשה הכל, אך הסיכוי קלוש, רק נס יצילו, הערב ערב נר ראשון של חנוכה, תתפללו לנס". נשמתי נעתקה, ליבי החסיר פעימות, הדם אזל מפני, הבטתי ברופא, שמעתי את קולי מהדהד בחלל חדר הטיפול נמרץ; אנחנו נתפלל לניסים, אתם תעשו הכל, מה שמקובל וגם מה שלא כדי להציל את חייו. גם רונן הלוחם לא בדק בספר החוקים לפני שהסתער, הוא ידע שתפקידו להגן על עם ישראל ועשה הכל. הייתה שעת ערב מוקדמת, במסדרון היחידה לטיפול נמרץ מישהו הדליק נר ראשון של חנוכה וברך:...על הניסים ועל הנפלאות שעשה ה'...התפללתי ושפתי לחשו...אמן

עוד על מה שארע אותו לילה ביחידה לטיפול נמרץ בקישור לכתבה ראשונה שפרסמתי ב-1998. הקישו לקרוא
כמה ימים קודם...יום שלישי 8 בדצמבר, רונן בבית, באפטר קצר בחיפה. בשעות הערב המוקדמות מתקבלת  הודעה באיתוריות של הימ"מ, "כל הלוחמים, להגיע מיד ליחידה".  פניו של רונן מרצינות, אוסף במהירות את חפציו דוחס לתיק קטן. אנחנו נפרדים, חיבוק בין אב לבנו הלוחם הנקרא לשוב לחזית הלחימה בטרור. לחוות הרגשה כזאת של פרידה מהבן שלך, אז חשבתי שזו התחושה הקשה ביותר. תחושת הדאגה לבאות. אתה יודע כי הוא יוצא לחזית הלחימה בטרור האכזרי. אז חשבתי שדאגה לבנים לוחמים שמסתכנים אי שם, זו התחושה המעיקה והקשה ביותר שיכול לחוות אב, כאשר אתה יודע שהוא וחבריו מסתכנים בכל רגע, כי האויב הטרוריסטי והצמא דם לא בוחל בשום אמצעי הרג. כיום אני מכיר לצערי תחושות קשות בהרבה, קשות מנשוא. היום אני שייך לצערי לאותם אבות ואמהות שהנורא מכל פקד אותם. לבד מהעובדה שאב לבן פצוע קשה יש לו את מי לחבק ואב שכול שאיבד את בנו במערכה הכבדה מחבק רק אבן שייש וזכרון צורב בחלקה הצבאית, זו אותה תחושת שכול של אבדן. אב לבן פצוע אמנם מחבק את הבן, אך זה לא אותו בן, זה לא אותו רונן, הצעיר התמיר החסון, יפה התואר. בכסא גלגלים יושב עכשיו בן אחר. כלל לא דומה. הגעגועים לבן שלי דומים לגעגועים של אב שכול לבנו שנפל. רונן של היום, יודע זאת, אנחנו מתקשרים ומדברים אתו חופשי על ההבדלים האלה. אחרי הפציעה הקשה של רונן וחוויות אבדן ושכול שאני עובר עם לא מעט הורים שכולים אלהם נחשפתי במשפחת השכול באותם ימי זכרון אלהם אנו מוזמנים. או בטקסים ובערב הדלקת נר ראשון של חנוכה. שם אני פוגש אותם, את בני משפחת השכול; אבות, אמהות, אחים ואחיות, בנים ובנות, סבים וסבתות, שאיבדו את היקר להם מכל, אני יודע כאב צורב מהו, כאב אותו נושא האב בלי מנוח כל ימי חייו

מפקח ששון מורדוך ז"ל. חרף נפשו לחלץ את חברו

אותו ערב, ההודעה באיתורית של רונן, המזעיקה אותו לבסיס הימ"מ היה בעיצומם של ימי האינתיפאדה השניה. בכל יום מדווח בתקשורת על פיגועי ירי, מטעני צד, נפגעים. בטלויזיה מקרינים בחדשות המון פלסטיני שועט ברחובות ערי וכפרי יהודה ושומרון. בצילומים נראים בברור קלצ'ניקובים בידיהם של השבאב, פניהם במסכות סקי שחורות עם כיתובי ערבית בצבע ירוק על מצחם. בלב כבד אני נפרד מהבן הלוחם שלי ומלמל, "רונן, שמור על עצמך, אל תהיה גיבור, אני כל כך דואג". "אבא, אל תדאג" מנסה רונן להרגיע, "אנחנו מקצוענים, אל תדאג". הוא נסע ליחידה. אלה למעשה המילים האחרונות של רונן, מילים שאמר לי באותו ערב כשנפרדנו, בקולו הבריא והחזק, קול אחרון של הבן שלי. קול בוטח ומוכר כל כך, קול שלא אשמע יותר לעולם. היום קולו השתנה, המילים שבורות ובלכסיקון רק עשר מילים

יום רביעי חולף בדאגה. בנתיים בימ"מ, לומדים מפות של כפר מדרום לג'נין. כפר עאנזה. הלוחמים מקבלים סקירות מודיעניות. מהדיווח של השב"כ עולה כי מחבל מארגון הג'יהאד האסלאמי בצפון השומרון, עיאסם ברהאמה שמו ועוד שני מחבלי גיהאד, יתארחו למחרת בערב, יום חמישי 10 בדצמבר, לארוחת ערב בבית של משפחת סייען בכפר. המשימה שהוטלה על הימ"מ, להשתלט על הבית ולעצור את שלושת המחבלים המבוקשים. לישראל יש חשבון פתוח עם הגיהאד האיסלמי, הזרוע הצבאית. לברהאמה מיוחסים; רצח על רקע לאומני של חקלאי ישראלי בשדות מושב בחבל תענ"ך, רצח אישה ישראלית בשומרון, הנחת מטעני חבלה והחזקת אמל"ח. בצו המעצר נאמר כי המחבל חמוש ומסוכן

המשימה מוטלת על מחלקה 3 בפיקודו של ע, המחלקה של רונן. מתמנה צוות פריצה ראשון. רונן מתמנה למפקד הצוות. יום חמישי בבוקר, לומדים את תוכניות הבית בו ישהו המחבלים ומתאמנים על דגם סמוך לבסיס. בשעות הערב המוקדמות הימ"מ עושה את דרכו לעבר הכפר עאנזה. רכבי הוואן עם הסולמות על הגג של מחלקה 3 מובילים. רונן חגור היטב בחגור טרור, הכולל אפודת מגן קראמית, קסדת מיגון עם מגן פנים שקוף ופנס במרכז הקסדה ונשקים. ארשת פניו מרצינה ככל שמתקרבים לכפר במעלה הכביש. רונן חוזר שוב בקצרה על פקודות המשימה בפני צוות הפריצה של המחקלה. החשיכה יורדת ועוטפת את בתי הכפר...כוחות ריתוק וצלפי הימ"מ מכתרים במהירות את הבית בו על פי המידע שוהים המחבלים עם הסייען ובני משפחתו. צוות הפריצה בראשות רונן מתקרב בדילוגים מהירים לדלת בחזית הבית. לפתע קופאים הכל במקומם. הדלת נפתחת מעט. מבעד לדלת נראית ילדה, היא מבחינה בלוחמים וזועקת פנימה אל תוך הבית: "ג'ייש, ג'ייש" (צבא, צבא) הדלת נטרקת, הילדה בתוך הבית. מתוך הבית נשמע צרור תת- מקלע. משתרר שקט

צוות ימ"מ קטן שתפקידו ניהול מו"מ תופש פיקוד. נשלף מגהפון ומתחילים חילופי צעקות בערבית. מתברר כי שלושת המחבלים מתבצרים בפנים. הם מודיעים שבני הבית הם בני ערובה בידיהם ודורשים שהכוחות יסתלקו ולא, יהרגו את כל  בני המשפחה. המחבל ברהאמה, כך עלה מהתחקיר שנערך מאוחר יותר, מבין שבעל הבית הנחשב סייען של הג'יהאד, או אחד משני המחבלים שהתבצרו אתו, "מכר" את המידע לשב"כ, עלפיו הוא אמור לשהות כאן באותו ערב. במהלך המו"מ העקר הוחלט לפרוץ פנימה, לשחרר את בני הערובה, לעצור את המחבלים, אם יתנגדו, לחסלם. ניתנת הפקודה ורונן מזנק בראש הלוחמים. המחבל ברהאמה מתבצר בעליית גג החולשת על הול הכניסה הפנימי. הוא חמוש בקלאצ' ותת מקלע 9 מ"מ מסוג קרל גוסטב, ממטיר אש לכל עבר. רונן, ממוגן היטב באפודת מגן, קסדה ומשקפי מגן, כדי לא לחשוף עצמו הוא תופש מחסה מאחורי נישת קיר צרה בתוך הבית. למרות המחסה של הקיר הקטן, רונן נפגע בראשו מקליע. בתחקיר אחר כך התברר כי לרוע המזל, אחד הקליעים שירה המחבל ניתז ממשקוף פלדלת של דלת פנימית בבית, דלת זו הייתה בעבר דלת הכניסה לפני שנבנה אגף נוסף. לדלת זו משקוף מתכת. הקליע פגע במשקוף וניתז ריקושט, פוגע בפניו של רונן, חודר מתחת לעין שמאל אל המוח, תוך גרימת נזק לעצמות הלחי ועצם האף. הקליע חלף את המוח מחזית לאחור, נתקע בדופן האחורית של הגולגולת מבפנים מעל המוח הקטן בעורפו. מעוצמת פגיעת הקליע, נהדף גופו של רונן לאחור ונחת מאחורי כורסא כשהוא חסר הכרה, ראשו ופניו שותתי דם

לוחם הימ"מ ששון מורדוך שהיה מעט מאחור מוגן מאחורי דלת הכניסה הראשית, מזנק תחת אש וזוחל לעבר רונן אל תוך הבית, תוך כדי שהוא משיב אש לכיוון פתח עליית הגג שם מתבצר המחבל הממשיך בירי. ששון כורך את ידו האחת מתחת לכתפיו של רונן ומושך את גופו המדמם לאחור, בידו השניה מצודד את נשקו לעבר המחבל, משיב אש ומושך את גופו של רונן לאחור עד לפתח. לוחמים שולפים את רונן לאחור אל חצר הבית. ששון לא נפגע. הפוגה בירי. רופא הימ"מ ד"ר אנדריי וויסמן, מומחה טראומה, היה צמוד לכוח. וויסמן בודק את רונן חסר ההכרה ולא מהסס. תוך שניות הוא מחדיר טובוס לגרונו ומנשימו במפוח יד, מאלתר ניתוח כירורגי בשטח, פעולה כירורגית שמטרתה לפתוח את דרכי הנשימה החסומות בשברי עצמות הפנים ועצם האף השבורה ואינה מאפשרת לפצוע לנשום. פעולה כירורגית  זו שביצע הדוקטור בתנאי לחימה בשדה, נלמדת עד היום בתורות לחימה של יחידות ללוחמה בטרור בכל העולם. במקביל נוחת בשטח מסוק פינוי. אחרי שרונן ועוד שלושה פצועים שיש לימ"מ מפונים לתל השומר. מתחדש הקרב, בו נהרג מורדוך. מתחיל פרק מדמם וכואב שנמשך כבר שני עשורים


שני עשורים של דרך ארוכה לשיקום. מתוך 20 השנים האלה, 14 שנים הייתי צמוד לרונן שהמשיך להיות לוחם עז רוח, נאבק על חייו ויכול למוות. אחרי שניצח בדרך מופלאה את מלאך המוות, החל בתהליך שיקום ארוך, כואב ומיגע שנמשך וימשך כל חייו, תוך חתירה להתגבר על המגבלויות הגופניות הקשות שהותירה הפציעה: פגיעה מוחית קשה, שיתוק לאורך פלג גופו הימני וחוסר יכולת דיבור, נעזר כל העת במלווה צמוד

רונן ומרילו 2012

מאז הפציעה הקשה של רונן ותהליך השיקום הארוך, הכרתי אנשים מדהימים שליוו ועדין מלווים את רונן ואותנו מאז. היריעה קצרה מלהזכיר את כולם. (הם יודעים למי אני מתכוון ויודעים כמה אני מעריך ומוקיר אותם) לכל אחד מהם יש חלק ושליחות נעלה במעשים שהביאו לנס החנוכה של רונן. יש בינהם מפקדי יחידות במערכת הבטחון, מנהיגים ואנשי ציבור, רבנים ואנשי תורה, חברים מהעבר, חברים חדשים בהווה, חברים לעבודה, בני משפחה מדרגה שניה שהתקרבנו מאד מאז, רופאים, אנשים העוסקים בשיקום, שכנים ואף לא יהודים מהעולם ששמעו על הסיפור של רונן וסייעו בדרכים שונות. כולם יקרים לנו מאד ושמורים לנצח בלב

בצילום - דוד צור (צורי) וד"ר אנדריי וויסמן. שני אנשים שיש להם חלק נכבד, אם לא מכריע, בהצלחת ההישרדות של רונן, בשובו לחיים ובכוח והאנרגיות שלנו כמשפחה לעמוד לצדו של רונן בשעות הקשות ביותר לאחר הפציעה, כשהרופאים כבר הרימו ידיים ואמרו נואש.
ד"ר וויסמן רופא הימ"מ באותה פעולה בכפר עאנזה, בה נפצע רונן מכדור מחבל ג'יהאד איסלמי בראשו, היה צמוד לכוחות הלוחמים יחד עם חובשי היחידה, ד"ר וויסמן הוא זה שקלט את רונן ליד הבית שכותר בכוחות הימ"מ. מייד לאחר ש-ששון מורדוך ז"ל (נהרג בניסיון ההשתלטות השני) סיים בפעולה אישית הירואית, תחת אש לחלץ את רונן הפצוע מאותו בית בו התבצרו המחבלים. ד"ר וויסמן, בפעולה כירורגית יוצאת דופן בתנאי שדה (הנלמדת כיום בכל יחידות הלוחמה בטרור בעולם) ביצע ברונן החייאה והצליח להנשימו ולשמרו בחיים, בפעולה רפואית לא קונבנציונלית. הורה לחלצו במסוק לבית החולים תל השומר. פעולות האחייאה שהתחיל וויסמן נמשכו במסוק על ידי הצוות הרפואי המוטס.
מאותו ליל יום חמישי סגרירי, צורי ו- וויסמן, אלהם הצטרף גם ישראל גרינשפון (היה אז סגנו של צורי) ועוד אנשי ימ"מ שסייעו, דאגו לנו למשפחה להכל, ביחידה לטיפול נמרץ של המחלקה הנוירוכירורגית.
צורי ו-וויסמן לא חדלו לבוא, בכל רגע שהתאפשר להם הם באו להיות אתנו. זה נמשך כמה חודשים. אבל חודשיים ראשונים היו מאד קריטיים, הם באו בכל יום, או כל לילה וישבו אתנו שעות. אחרי הפעולות של הימ"מ נגד מחבלי האיניפאדה, במקום לנסוע הבייתה למשפחתם, הם באו להיות אתנו. וויסמן היה יושב עם הרופאים, מתווכח איתם על דרכי הטיפול ברונן ומסביר לנו למשפחה כל פרט שקורה עם רונן, בעת שצורי יושב עמנו ולא מפסיק לחזק אותנו יחד עם ד"ר וויסמן. כל זה נמשך חודשיים וגם אחרי. בשבתות שניהם, גם צורי וגם וויסמן, היו באים לבית החולים עם נשותיהם וילדיהם. כשהיו ביחידה, הם נהגו לטלפן בכל שעה כדי לדעת מה קורה, או יותר נכון כדי לעודד אותנו המשפחה. אפשר לומר בוודאות כי במעשיהם ובדרך שבה תמכו בנו הן המקצועית והן האנושית, שניהם היו הגורמים העיקריים להצלתו של רונן.
לד"ר וויסמן הוענקה מדליה - אות המופת על ידי מפכ"ל המשטרה. וויסמן פרש מהשרות והועיד את עצמו לשקם רפואית ולגמול אנשים שנפלו לסמים קשים, בדרך שרק רופא ואדם כמו וויסמן יכול. זה סיפור מדהים בפני עצמו. לפני מספר שנים עשיתי עליו ועל מלחמתו למען הנרקומנים כתבת מגזין ותוכנית רדיו.
דוד צור, הועלה לדרגת ניצב וקיבל פיקוד על מג"ב ארצי ואחר כך מפקד מחוז תל אביב במשטרה. משלא קיבל את המפכ"לות, אז הצטערנו על כך, היה ברור למי שמכיר את צורי, שהוא ימצא את דרכו בעתיד כמועמד לח"כ ועוד יהיה שר בממשלה. שניהם גם צורי וגם ד"ר וויסמן ראויים לקבל תמיכה בדרכם לעשייה למען תושבי מדינת ישראל.

תודה גם לאותם חברים של רונן, חברים לכיתת בית ספרו, חברים ששרתו יחד אתו ב"גולני" וחברים מהימ"מ, שלא חסכו מזמנם לבוא ולעודד, לשבת ולספר לי סיפורים מדהימים מהעבר של רונן וסיפורי גבורתו מהשרות בצה"ל ובימ"מ. רונן היה בן 24 כשנפצע כה קשה. בכל הצניעות אני יכול לומר בגאווה רבה, אני ואמו חנכנו אותו
לאהוב את מולדתנו ברוח הורי נעמי וזאב ז"ל שעלו כחלוצים בעליה שלישית
 
לפני קצת יותר מ-שש שנים הצטרפה למאבקו של רונן האשה שאתו, מרילו. אחרי 14 שנים צמוד לרונן בתלאות השיקום, עם עליות ומורדות, אך עם הרבה הצלחות להגיע לאיכות חיים אופטימלית ביחס למגבלות הגופניות, החלטתי שהגיעה העת לתת לרונן עצמאות לנהל את חייו בחיק בת זוגו האוהבת. השניים נישאו ולפני שלוש שנים נולד אלון. כאמור רונן למד להגות כמה מילים. במוצאי שבת הדלקנו יחד נר ראשון של חנוכה. רונן, מרילו ואלון בחיפה ואני מולם בטלפון בטורונטו, הם הדליקו ואנחנו ברכנו יחד. אחר כך שרנו בטלפון ,מעוז צור ישועתי". היה מרגש ובלתי נשכח. ממש נס



  להקיש כאן,  וידיאו לצפיה ב - youtube - כנגד כל הסיכויים - סיפורו של רונן רזיאלי 

 
וידיאו ישיר לא יוטיוב

      

 רונן, מרילו ואלון. תמונה שווה אלף מילים

  
 
קישור לכתבה ראשונה. פורסמה בעיתון "כלבו" חיפה ביום העצמאות ה-50 לישראל

http://shairazieli.blogspot.ca/2012/01/blog-post.html



קישור לכתבה באנגלית. link to English addition:


http://shairazieli.blogspot.ca/2012/01/edge-of-death.html