להרוס את "מזבח השלום" זו עבודת אלילים

 להרוס את "מזבח השלום" זו עבודת אלילים

מאת שי רזיאלי

רון קרמן איבד את בתו טל הי"ד, תלמידת תיכון בת 17 וחצי, בפיגוע אוטובוס קו 37 ברחוב מוריה בחיפה, ב-5 למרס 2003, פיגוע בו נרצחו 17 ישראלים בהם תלמידי בית ספר. הנהלת בית הספר עירוני ה' בעיר, בית ספר בו למדה טל, ניסתה למנוע את השתתפותו של רון, האב השכול, ביום עיון שבו השתתפו בני משפחות פלסטינים שנפגעו. הנהלת בית הספר טענה כי זאת, כדי למנוע עימות בין משפחות. האב השכול נאלץ להאבק כדי להשתתף בכינוס וכדי להשמיע את דבריו בפני תלמידים שחלילה עלולים לחשוב לרגע כי יש מידה של לגיטימיות בטרור הפלסטיני. רון פנה לשר החינוך, ולבית הספר לא נותרה ברירה אלא להסכים שישתתף. 

בעקבות פרסום הדברים בסוף השבוע האחרון כתבתי לאב השכול רון קרמן את הדברים הבאים:

רון היקר, אבא של טל הי"ד, כל כך מבין ללבך ומחזק אותך במחאתך נגד הנהלת בית הספר עירוני ה' שאילצה אותך להאבק כדי להשמיע את קולך, כאב שכול שאיבד את בתו היקרה לטרור הפלסטיני הרצחני, ביום עיון בו השתתפו פלסטינים, בבית הספר בו למדה טל הי"ד, שנרצחה בפיגוע אכזרי עם תלמידים אחרים, פיגוע שבוצע בידי מחבלים פלסטינים, כשהייתה בדרך מאותו בית ספר לביתה. הטרור הקטלני והאכזרי שכפו וכופים עלינו הפלסטינים עלול להראות לגיטימי בעיני תלמידים, אם מערכת החינוך לא תשכיל להדגיש בפניהם מעל כל במה את סלידתה מהברבריות הבלתי אנושית של הפלסטינים, שאף זוכה לתשבחות בפי מנהיגיהם, ותפסיק לתת להם במה בבתי ספר בישראל. הניסיון הבוטה של הנהלת עירוני ה' שלא להזמינך לכנס הזה, בתירוץ אומלל, ראוי לגינוי בכל פה.

את הדברים שלעיל הצבתי בפייסבוק של רון האב ובעמוד הפייסבוק שלי.

אורה לפר-מינץ, כתבה בתגובה את הדברים הבאים. אורה היא אמו של סמ"ר רז מינץ מגדוד "דוכיפת" שנהרג בפעילות מבצעית, ביום 2 בנובמבר 2001. סמ"ר רז מינץ ז"ל הוא בנו של חברי העיתונאי יואב מינץ.

כותבת אורה:

שי יקר, כאיש תקשורת אתה בודאי יודע שא'-ב' של תקשורת טובה זה לשמוע את שני הצדדים. שמעת רק את הצד של רון קרמן, שאין ספק שהוא כואב ביותר. תרשה לי להציג את הפרטים שרון לא הביא, מן הסתם כי לא ידע. ראשית - יחד עם הפלסטיני שחווה אובדן מופיע/ה ישראלי/ת שאיבדו בטרור בן/אח/בעל. 2 הצדדים מספרים את הסיפור שלהם. שנית - בהוראת מנכ"לית משרד החינוך משתתפים במפגשים אלו בבתי הספר רק פלסטינים שלא קשורים במחבלים. את המפגשים יוזם פורום הורים שכולים ישראלים-פלסטינים למען הידברות, פיוס ושלום. שלישית - האנשים המופיעים בבתי הספר עברו הכשרה מיוחדת לשם כך. רביעית - במפגשים מופנות לפלסטינים שאלות נוקבות מצד התלמידים, והן נענות ביושר רב. המפגשים נערכים בכיתות קטנות, בקבוצה אינטימית המאפשרת הקשבה ודיאלוג פתוח וכן. אין מקום לאורחים במפגשים אלו. מטרת מפגשים אלו להראות לתלמידים שיש אפשרות של דיאלוג ופיוס בין אנשים שכולים. ואם אלו שאיבדו את היקר להם מכל מוכנים לשוחח עם "הצד השני" אולי בעתיד גם אחרים יוכלו לחשוב שזו אפשרות. זאת ועוד, כשם שיש אין סוף גוונים ותתי גוונים לצבע הסגול (או הירוק או החום....) כך יש סוגים שונים של ימנים, שמאלנים, ופלסטינים. רון ואתה מדברים על כל הפלסטינים כעל מקשה אחת, ולא כך הוא. אני מניחה שגם אתה וגם רון רוצים שהנכדים והנינים שלנו יחיו במדינה בלי מלחמות, ומטרת מפגשים אלו היא לצמצם את התפיסה הסטריאוטיפית האומרת שכולם רוצים לזרוק את כולם לים. ולסיום - גילוי נאות. אני חברה בפורום, מופיעה לא פעם בבתי הספר יחד עם הפלסטינים, מכירה את הנושא מקרוב, ומאמינה שכאבי על נפילתו של בני אינו פחות מכאבו של רון, רק אני מבינה שבמלחמה אין מנצחים. כ-ו-ל-ם מפסידים, ואם לא נחפש דרך - נישאר תמיד עם המלחמות ועם הכאב. 

בתגובה כתבתי לאורה בפוסט הפייסבוקי:

שי רזיאלי: אורה יקרה...ליבי אתך ועם יואב, מלווה את כאבכם מהרגע שהנורא נודע. לכן אני מקווה שתדעי להפריד בין מה שאומר לבין המציאות האישית הכואבת שלך שעמוק במחשבותי תמיד.

אכן אנחנו צריכים לדבר על הפלסטינים כמקשה אחת, גם על אלה שלא מעורבים פיזית בטרור נגד עמנו. מאז החל הטרור הפלסטיני הרצחני והבלתי אנושי בשנות ה-60, לא שמעתי פלסטיני אחד שקם, גינה את הטרור בפה מלא (גם בשפה הערבית) לא שמעתי על פלסטיני אחד שהתנער מהטרור הפלסטיני, לא שמעתי על פלסטיני אחד שמכיר במדינת ישראל ובזכותינו לחיוות כאן במדינה שלנו, מדינת ישראל. נהפוך הוא, בעיניים קמות ובלב כבד צפיתי בפלסטינים ברחוב, גברים נשים וילדים, רוקדים ומריעים ברחובות כשמגיעה ידיעה כי ישראלים נרצחו בפיגוע, כי יהודים נטבחו. הם מחלקים ממתקים ברחובות. רק לאחרונה הריעו לרוצחים השפלים של משפחת פוגל.

בשבילי אין עם פלסטיני, אני קורא להם פלסטינים, כי כך נהוג לכנותם, אלה הם ערב רב של אספסוף בלתי אנושי, שהוכיח כבר עשרות שנים את שנאתו ליהודים ולישראל ואת נכונותו לרצוח מכל הבא ליד בעמנו. הם אספסוף איום שאוהב לראות דם של יהודים נשפך כמים. לעולם לא יפסיקו לשנוא אותנו ואת שכמותנו ואת כל בני בריתנו. כאשר כל העולם היה בהלם ובעצב על אסון התאומים ואלפי בני אדם שנרצחו שם במגדלים, "העם" האספסופי הרצחני הזה רקדו ברחובות משמחה לאיד. לעולם לא יהיה שלום איתם והם ימשיכו לרצוח בנו.

הם מתנכלים למשפחתי כבר משנת 1938 כשרצחו את דודי (שרוליק וולהנדלר ז"ל) שהיה נהג מתנדב בארגון הגנה ונסע מחיפה לקיבוץ בית אורן להביא יולדת לבית חולים. ערבים מהכפר הציבו לו מארב ואילצו את הטנדר בו נהג לעצור במחסום אבנים מאולתר ביערות הכרמל כשהיה בדרך בחזרה לכיוון בית חולים. המון אספסופי ערבי (קרוביהם של הפלסטינים של היום) התנפלו על יושבי הטנדר ורצחו בסכינים 7 גברים ואשה כורעת ללדת, פשוט שחטו אותם, רק בגלל שהיו יהודים. לא עזרו תחנוניהם. 

הם המשיכו כל כמה שנים לפגוע בקרובי משפחתי הקרובים ביותר ובמאות ישראלים שאני מבכה את הרצחם ואת אלה שנותרו נכים קשים לצמיתות, בהם בני הלוחם רונן.

אלה המאמינים כי ניתן להידבר עם פלסטינים טועים. אנחנו מדברים אתם כבר שנים, עשינו להם וויתורים מרחיקי לכת בהסכמי אוסלו וגרמנו להם להראות בעולם כעם לגיטימי, אך הם בגדו גם בכך. בגדו בהסכמים. הם לעולם לא ימשכו ידם מהטרור. הם שואפים להקים מדינה במקום מדינת ישראל, מנסים להחליש את ישראל בדרכים שונות, בהן להערים על בני עמנו כי דרכם לשלום, כאשר היד המוסתרת שלהם מאחורי גבם אוחזת בסכין ומחכה לשעת כושר...להרוג ולרצוח בנו.

בתגובה נוספת כתבה אורה:

שי יקר, יואב לימד אותי בעבר, כשאמרתי: "כל ה..." לבדוק כמה באמת מונים "כל ה..." שאני מכירה או מדברת עליהם. עם כמה פלסטינים דיברת שאתה רואה בהם מקשה אחת? 50? 100? 400? 800? 10000? אני דיברתי גם דיברתי עם כמה עשרות מהם ויודעת שהמשימה למצוא בסיס כלשהו לחיים בשקט הדדי קשה ביותר. ובכל זאת, אני מאמינה שהדרך היחידה להביא אי פעם לשקט נסבל באזורנו איננה בכוח הזרוע. הדרך שאתה ורון בוחרים איננה מציעה כל קרן אור. עוד לא זכיתי לראות שהכניעו מישהו בכוח הזרוע (ולא בזירת האגרוף או ספורט אחר מהסוג הזה) וזה החזיק מעמד לאורך שנים. ושוב - במלחמה כולם מפסידים, כולם כואבים, וכשאנחנו מבטלים את הצד האחר ואיננו מוכנים אפילו לשמוע שכואב לו - אנחנו זורעים עוד ועוד שנאה שיקצרו אותה נכדינו. אני מנסה לזרוע תקווה ואור.

קשה להתפלמס עם אם שכולה שזו הדרך בה היא מביעה את עצמה, את כאבה. אני כותב את הדברים וחושב על אורה ויואב ועל עוד אלפי ישראלים שאיבדו את יקיריהם על הגנת העם והארץ ומאות שנהרגו ונפגעו בפיגועי טרור.

הנה תגובה נוספת שלי לדברי אורה:

שי רזיאלי: אין צורך במלחמה וגם לא בכוח הזרוע - התנתקות טוטאלית מהם ותו לאו...שיטפלו בהם עמי העולם ו"יפיי הנפש", אך לא מתוך ישראל, שיפעלו מירדן. לסגור את הגבולות שיסומנו סביב הישובים הגדולים ביהודה ושומרון, לסגת מהתנחלויות קטנות. רק ריכוזי אוכלוסיה גדולים באיו"ש ולא תהיה להם לערביי יהודה ושומרון יותר זכות כניסה לישראל מעבר לקו הירוק. טיפולים רפואיים? שיסעו לירדן או לערב הסעודית. שיקנו חשמל מירדן ומסוריה.

אם ימשך הטרור - לטרנספר אותם למדינות ערב - יש 23 מדינות ערביות ורק מדינה יהודית אחת! ישראל הציעה להם 97% מהשטח והם סרבו. אין עם מי לדבר. אין פלסטיני אחד שמוכן להכיר במדינת ישראל ולהצהיר זאת אצלם ובשפתם ואם יש אחד כזה הוא ירצח זמן קצר אחרי כן. הסתיימו כל הניסיונות החוזרים ונישנים לחזר אחרי הרוצחים האלה ולהציע להם הגיון. אין להם כל הגיון.

חבל על כל הנופלים, הנרצחים והפצועים שנהרגו, נרצחו ונפצעו "כדי להגן על השלום", ליבי עם המשפחות השכולות שאבדו את יקיריהן מידי הרוצחים האלה בחשבם כי הם מקריבים את חייהם "על מזבח השלום". אין שלום ולא יהיה שלום עם ברברים אלה. אין עם מי לעשות שלום. להרוס את "מזבח השלום" הזה כי זאת עבודת אלילים. ארץ ישראל בילעדית של העם היהודי. מי שרוצה לחיות בה חייב לכבד אותה ואת העם היושב בה ולציית לחוקייה.