31 ימים נחשב בני, רונן רזיאלי, לוחם יחידה מובחרת, לכמעט מת. אחר כך הוא נחשב לצמח. מי שעוד נתן לו סיכוי אמר שהוא יהיה צמח כל חייו ורופאים גיששו ודיברו על תרומת אברים. כאשר אמרו לי שנותרו לו כמה שעות בלבד, דחפתי את הרופא והתחלתי לטפל בבני בעצמי. שישה חודשים אחר כך הוא התעורר ממצב צמח. היום הוא אתנו, רתוק לכסא גלגלים ואינו מסוגל לדבר, אך מבין הכל ומתקשר היטב, יש לו איכות חיים והוא גם יוצר באומנות.
מונולוג של אב ללוחם פצוע על שיקום כנגד כל הסיכויים
מאת שי רזיאלי
במחלקה הנירוכירורגית בתל השומר, לשם הובא במסוק בני רונן, 24, לוחם היחידה המיוחדת למלחמה בטרור (הימ"מ), כבר דיברו על תרומת איברים להשתלה. לדעת הרופאים, אפסו סיכוייו לשרוד, והם החלו מגששים אצל המשפחה אם יש סיכוי לדבר על תרימת איברים להשתלה.
רונן נפצע אנושות מפגיעת כדור תשעה מ"מ שריסק את מוחו. זה קרה בכפר ענזה שמדרום לג'נין, כאשר הוא עמד בראש כוח שפרץ לבית שמחבלים חמושים התבצרו בו. הרופא התורן ביחידה לטיפול נמרץ אמר לי, בקול של שופט החורץ גזר דין מוות: "המצב קריטי. עשינו כל מה שאפשר. הבצקת במוח כתוצאה מפגיעת הכדור גרמה למצב בלתי הפיך. זיהום התפשט בכל הגוף ולבן שלך כבר יש ספסיס (הרעלת דם כללית). לצערי, הוא לא יעבור את הלילה".
מבחינת הצוות הרפואי, הסיפור של רונן עמד בפני סיומו. בפעם הראשונה הם הרשו לי לשהות בחדרו ללא הגבלה. על פי האבחנה שלהם, אלה נועדו להיות הדקות האחרונות של אב ליד מיטת בנו הגוסס. הסתכלתי בגופו החסון והשרירי של בני, שהיה שכוב על גבו. בעשרות הצינורות הדקים שהשתלשלו ממנו ביעבעו נוזלים שקופים ודמיים, וחוטי אלקטרודות שחוברו לחזהו הובילו למוניטור שזימזם בקצב ליבו הפועם. הבטתי במכונת ההנשמה שחוברה לפיו בצינור מגולגל עבה. היא פעלה ללא ליאות: המפוח עלה וירד כמו אקורדיאון שמנגן שיר אבל איטי וקצוב. הנשיפה הרועמת של המכונה שניפחה מונוטונית את ריאותיו דמתה לאנחה כבדה שבקעה מחזהו מדי כמה שניות. פתאום הרגשתי שהכוחות חוזרים אלי. הזדקפתי בתוך החלוק הלבן שניתן לי, הסטתי את המסכה שכיסתה את פי, מטעמי סטריליות, דחפתי קלות את הרופא שעמד למראשותיו וגחנתי על גופו של רונן. חיבקתי אותו. באותו רגע עברה במוחי המחשבה האיומה, שאולי זה החיבוק האחרון. בפנטזיה שניסיתי לגרש נעו תמונות מתוך לוויה צבאית _ משמר כבוד וכיתת יורים וארון עטוף בדגל הלאום מורד לאט לקבר פעור.
שפתי ריפרפו על מצחו הרחב, שנגלה בין התחבושות המדממות. חשתי שהוא לוהט. המחוג האדום של המדחום האלקטרוני שהיה קשור לזרועו הראה 42 מעלות. הרגשתי שהכוח שהחל לשלוט בי מניע אותי לפעול אינסטינקטיבית. קלטתי שאני מנפנף בידי מעל המיטה, כמו לגרש את מלאך המוות שאיים לקחת את הבן הבכור שלי. פתאום מצאתי את עצמי עושה דברים בקדחתנות: משכתי את הסדין מעל גופו, הספגתי אותו במי הברז בכיור הסמוך ועטפתי את רונן, סוחט את הסדין בחוזקה בשתי ידי. בתוך שתי דקות חשתי שהסדין הרטוב שהצמדתי לגוף חסר ההכרה כאילו עולה בלהבות. הרופא נדהם וצעק "מה אתה עושה, צא החוצה". לא עניתי לו. כל מעייני באותן דקות קריטיות היו בהורדת חומו של רונן. הזעקתי את זיו, 22, אחיו של רונן, שניצב כל אותו זמן בפתח החדר והוריתי לו להביא הרבה סדינים ולהרטיב אותם במתקן המים הקרים שבמסדרון. הייתי כאחוז אמוק.
הרופא הזעיק את אנשי הביטחון של בית החולים. הגיעו שני גברתנים במדי שומרים, אך למראה מבטי הזעם שלי ושל זיו הם הסתלקו. הרופא משך בכתפיו ויצא מהחדר. הבנתי שהצוות הרפואי אמר נואש. בעיניהם רונן כבר היה משול למת. המבטים שלי ושל זיו הצטלבו. ללא אומר סיכמנו: אנחנו לא מוותרים. נילחם על חייו.
אחרי חצי שעה שהיתה כמו נצח, המחוג האדום החל להגיב. הוא זע לאיטו לכיוון המספר 41. כך עמדנו שנינו כל הלילה, מספיגים סדינים קרים בחום הלוהט של רונן, נוכחים פתאום שהמחוג מורה על 40 מעלות. הודיתי לאלוהים. לפנות בוקר נכנסה האחות המחליפה לחדר, ראתה את ערימת הסדינים על הרצפה, הביטה בשנינו ואמרה: "אלכוהול יותר טוב ממים קרים". היא הצביעה על עגלת טיפולים סמוכה ועליה בקבוק פלסטיק גדול ובתוכו נוזל כחלחל. התחלנו להתיז ממנו. זיו עשה סיבוב במחלקה והשיג בקבוקים נוספים.
שלושה ימים עמדנו מעל רונן ומדי כמה דקות החלפנו סדינים ספוגים באלכוהול קר. ידינו נצרבו מהנוזל. גופו של רונן התמלא כוויות. בליבי האמנתי שזה מה שצריך לעשות כדי שבני יחיה. לגבי דידי הרפואה פשטה את הרגל באותם רגעים. הרופאים פשוט הרימו ידיים ועזבו אותנו לנפשנו. אנחנו המשכנו להוריד את טמפרטורת גופו של רונן. בדיעבד התברר, כי מה שעשינו הציל את חייו.
שיחה עם אלוהים בדרך לתל השומר
רונן נפצע בעיצומם של הימים הקשים ביותר של האינתיפאדה הראשונה. חודש קודם העביר יצחק שמיר את כס ראש הממשלה ליצחק רבין, שפלט את המשפט שלימים חולל סערה "לשבור להם את העצמות". ב~10 בדצמבר 92', יום חמישי, שודרה ב"מבט" כתבה על הפגנה של תושבי אחד הכפרים בגדה. המון זועם, ובו רבים עטויי כאפיות אדומות ומצוידים ברובי קלצ'ניקוב, שעט בסימטאות. בהיתי במסך ומחשבותי נדדו אל בני רונן, לוחם ביחידה מובחרת. ידעתי שהוא וחבריו המשרתים בגדה מסכנים את נפשם בכל רגע. ידעתי שפעילותם כוללת לכידת מחבלים מבוקשים, מאלה שאין להם מה להפסיד. ידעתי שהוא משתתף בפעולות נועזות ועלומות, לעיתים כמסתערב, וליבי התמלא חרדה לנוכח התעוזה של הכפריים עם הקלצ'ניקובים. הטלפון צילצל. מהעבר השני של הקו היה בני זיו, ששירת אותה עת ביחידת נח"ל בצפון. "אבא, תן לי את מספר הטלפון של רונן ביחידה. בא לי לדבר איתו קצת".
כל כך הרבה נכתב על אותה תחושת בטן מבשרת רע. זיו חש צורך דוחק לדבר עם רונן. "ראית בטלוויזיה במי רונן נלחם", אמרתי לו. הוא גימגם משהו וחשתי שאין לו רצון להמשיך בשיחה. נתתי לו את המספר החסוי של הימ"מ. עברו עשר דקות. המחשבות חזרו להטריף אותי. החרדה לרונן היתה חלק מהחיים, אבל תמיד הייתי לוקח אוויר ונרגע. בערב ההוא לא נרגעתי. הטלפון צילצל שוב, וכששמעתי את זיו אומר "אבא!", הברכיים בגדו בי. רציתי לשבת. "רונן נפצע", השלים זיו את המשפט המהדהד עד היום במוחי, "אבא, רונן נפצע. זה קרה עכשיו והוא בדרך, במסוק, לתל השומר". טון הדיבור שלו היה מעשי: "תיכנס למכונית וטוס לתל השומר. אני מגיע ובדרך אאסוף את אמא". מה בדיוק קרה הוא לא אמר.
היום אני יודע שזיו התקשר למירכזת של הימ"מ וביקש לדבר עם רונן. העלו את הקצין התורן על הקו וזה סיפר לו. הוא לא אמר לזיו שמצבו של אחיו מוגדר כאנוש. הוא שאל אותו איפה גרים ההורים, ואמר שישלח לביתנו צוות שיכלול רופא. זיו אמר לו: "עזוב, אני בקשר עם אבא. הוא יגיע לבית החולים בכוחות עצמו".
מהנסיעה מחיפה לתל השומר אני לא זוכר הרבה. 170 קמ"ש. גשם זלעפות, ואני עם חלון פתוח, שואף אוויר לח. את הצמתים הרבים בדרך עברתי באדום. לא היה לי מושג מה חומרת הפציעה, אבל חשתי שאסור לבזבז אף שנייה. שאני חייב להיות עם רונן.
תמיד האמנתי שיש כוח עליון נסתר שמכוון את הדברים. כל הדרך דיברתי עם עצמי: לא, לנו זה לא יכול לקרות. אני לא רוצה להיות אב שכול. אלוהים, אנא, תעשה אותו נכה קשה _ קח את מאור עיניו, קח רגל, קח יד, רק תשאיר אותו בחיים. כולם אוהבים אותו. אל תיקח אותו, התפללתי. גם נדרתי נדרים. בפתח חדר המיון נטשתי את המכונית ומשם רצתי מלא חששות לחדר הניתוח.
המסדרון היה מלא לובשי מדים. ההודעה כי לימ"מ יש פצוע קשה ועוד שלושה פצועים קל הועברה בזימוניות לכל אלה שלא השתתפו באותה פעולה, וחברים לנשק החלו זורמים למקום. מפקד הימ"מ היה אז בשטח, אבל סגנו, י', הגיע ומכשיר הקשר שלו פלט ללא הפסקה דיווחים על המשך הלחימה במחבלים המתבצרים, שלושה במספר, וגילויי דאגה לשלומם של הפצועים בבית החולים. סמוך לחצות התקבלה הודעה בקשר על נפילתו של קצין הימ"מ ששון מורדוך מבית שמש. מורדוך הוא שזחל תחת אש אל תוך הבית הנצור שעות מספר קודם, בתחילת הקרב, ומשך החוצה את רונן, שנפגע מכדור בראשו. בהודעה גם נאמר שהפעולה הסתיימה. מחבל אחד נהרג. שניים נלכדו.
את הכדור הזה הוצאתי מהראש של רונן
לבית החולים באו המפכ"ל דאז, רב ניצב יעקב טרנר, ומפקד מג"ב, ניצב יצחק אהרונוביץ. בא גם רופא מג"ב, ד"ר יהודה בורובסקי. הוא בקושי הספיק להגיד "נעשה הכל בשביל רונן, הוא בידיים טובות" ודלתות חדר הניתוח נפתחו. הוכנסנו, אני וכל הקצינים, לחדר קטן ושם, בדממה שהשתררה, הושיט לי הרופא שניתח את רונן שקית ניילון קטנה ובתוכה קליע של תת מקלע. "את הכדור הזה הוצאתי מהראש של הבן שלך", אמר. שתקתי. הסתכלתי בו. "המצב לא טוב. אין כמעט סיכוי שהוא יעבור את הלילה", הוא אמר. הרגשתי שהדם אוזל לי מהפנים. כולם כבשו את עיניהם ברצפה, אחר כך הסתכלו אחד בשני ולבסוף הסתכלו בי, כמחכים שאומר או אשאל משהו. אני זוכר שהתמלאתי חימה עזה על אותו רופא. איך הוא מעז להגיד דבר כזה, חשבתי. ואז שאלתי אותו מה שמו. "פינדלר, ד"ר גדעון פינדלר". "נו טוב", שמעתי את עצמי צועק, "חשבתי שקוראים לך אלוהים. איך אתה יכול לקבוע שהוא לא יחזיק מעמד עד הבוקר?".
דקות אחדות לפני שרונן הוצא מחדר הניתוח הגיעה אמו, אתי. לפני שנים התגרשנו, ושנינו הקמנו משפחות. עכשיו היא עמדה מולי במסדרון, דמעות שוטפות את פניה ובכף ידה כדור ואליום שנתנו לה. זיו שתק. הרגשתי שהוא חזק. לפתתי את שניהם חזק ומשכתי אותם הצידה. תראו, אני זוכר שאמרתי להם, יש שתי דרכים: הדרך האחת היא ליפול על הרצפה, לרחם על עצמנו ולהיות מובלים על ידי חולשה ופחד. הדרך השנייה, ואני רוצה שנלך בה, היא להיות חזקים, להיות מעשיים, ולעשות הכל כדי שרונן יחיה. "אנחנו צריכים עכשיו לאגור את כל הכוחות שבעולם ולהילחם על חייו. נהיה צמודים אליו. כל רופא שירצה לטפל בו יצטרך קודם כל לעבור דרכנו, להסביר לנו מה הוא עומד לעשות ולקבל אישור מאיתנו. בשביל זה צריכים כוחות. נצטרך להניע אנשים ולהתמודד עם ביורוקרטיה. אם צריך, נטיס את רונן לחו"ל. ניאבק על זה שהמדינה שרונן נלחם בשבילה תדע להחזיר לו כגמולו". הרגשתי שהמלים האלה חדרו לתוכם. אתי חדלה לבכות וזיו הזדקף וכרך זרוע סביבי. ידעתי שהם הולכים איתי על הדרך השנייה.
למחרת הגיע לבית החולים אלוף פיקוד מרכז דאז דני יתום, היום ראש המוסד. הוא עמד ליד מיטתו של רונן, התבונן בו דקות ארוכות וניסה להרגיע בחיוך: "הוא בחור חזק, לוחם אמיתי. תראה שהוא יחזיק מעמד". שאלתי בהתרסה: "למה לא פוצצתם את הבית, על המחבלים שהיו בו? מדוע קיבלו הלוחמים הוראה לחדור פנימה ולהסתער? המחיר לא יקר מדי?". יתום, בחלוק מבקרים, הרצין: "תראה, התחקיר עוד לא נגמר. הגעתי לשטח רק אחרי שרונן נפגע. עוד מעט יבוא מפקד הימ"מ (אז נצ"מ דוד צור) והוא בוודאי יספר לך הכל". כשליוויתי את יתום החוצה, פגשנו ליד חדר ההמתנה המיועד למשפחות את סבתא של רונן, לאה. היא אמרה לו: "אתה אלוף הפיקוד? למה צריך לשלם מחיר כה כבד בדם הילדים והנכדים שלנו. או שתיכנסו בהם חזק בטנקים, או שתעשו שלום ותיסוגו מהשטחים המקוללים האלה". יתום חייך במבוכה והסתלק במהירות.
ביקור לילי אצל הרב כדורי
31 יום היה רונן בסכנת מוות. חומו לא ירד מ~40 מעלות והוא היה מחוסר הכרה. הבצקת במוחו התפשטה והרופאים נלחמו בזיהום. הם הזרימו לוורידיו אנטיביוטיקה, ואנחנו המשכנו להתיז עליו אלכוהול מקורר. בהתחלה נימנמנו בתורנות על הכורסה לידו ושאר בני המשפחה שהו בחדר ההמתנה הסמוך. אחר כך סידרו לנו חדר בבית החולים. התחלפנו ליד רונן מדי כמה שעות, ובכל יום אמרתי לרופאים שבאו לביקור הקבוע, "נו, עוד יום עבר ורונן חי. לא נתתם לו ארבע שעות".
בוקר אחד הוציאו אותנו החוצה. הרופא אמר שהמצב החמיר, שהלחץ במוח חזק וצריך לעשות ניקוז. רק אחרי שהסביר לי במה זה כרוך הנחתי לו לסגור את הדלת. מבעדה שמעתי רעש של נגרייה. זה היה רעש המקדח שבו קדחו לרונן חור בקרקפת. אחר כך ראינו צינור שקוף נוסף ובו נוזל דמי משתלשל לו מהראש.
למחרת קרא לנו מנהל המחלקה, פרופ' אברהם סהר, ומסר לנו שהחליט לנתח את המוח. לרונן, כך אמר, היה בלילה הקודם אירוע מוחי. ככל הנראה כלי דם התפוצץ שם. סהר הראה לנו צילומים שנעשו בסורק מוח ממוחשב והצביע על רסיס עצם שישב על כלי דם וסיכן את רונן. "צריך לעצור את הבצקת שמתפשטת", הוא קבע, "הניתוח הזה מסוכן מאוד. הוא ייארך שעות רבות ואין ערובה שיצליח". אני התנגדתי. היתה לי תחושה ודאית שמניתוח כזה רונן לא ייצא חי, או שייצא צמח, ויהיה נידון לחיים לא חיים. סהר התרה בי שעלי להחליט בתוך 24 שעות; אחר כך יהיה מאוחר מדי.
באותו יום שוחחתי עם עשרות רופאים מומחים _ מנתחי מוח, מומחים לזיהום. באמצעות בני משפחה וחברים בארצות הברית הגעתי בין השאר אל מומחים במרכזים רפואיים במרילנד ובבוסטון. כולם התנו את מתן תשובתם בקבלת צילומים וסיכומי מחלה מתורגמים לאנגלית. לי לא היה זמן לזה. המחשבה שיש להתארגן לקראת טיסה לארה"ב ריחפה בחלל. השאלה היתה כמובן אם רונן יחזיק מעמד עד אז, ואם יוכל לעמוד בטיסה. כבר היו בידי כמה שמות של רופאים שהתמחו בליווי חולים מוטסים.
רופאי המחלקה התכנסו לישיבה מיוחדת. על פי מה שהודלף לנו, הדעות בקרב הרופאים היו חלוקות. רופא שעבר לידי בתום הישיבה סינן בין שיניו: "אל תסכים לניתוח ואל תגיד שאני אמרתי". המתח היה כבד מנשוא. ידעתי שהכל תלוי בהכרעה שלי. ללא חתימתי הם אינם רשאים לנתח, אם כי אחד הרופאים טען שלא יקשה עליהם להשיג צו של שופט, אם יתעקשו. המשכתי להתחבט. באותו לילה הייתי נואש מאוד. הייתי נכון להיאחז בכל דבר, וכשהציע לי בן דודי, תת אלוף ואדם רציונלי וחכם בעיני, לפגוש את הרב כדורי, שלדבריו עזר להרבה אנשים, קפצתי על הרעיון. נסענו לירושלים. ליד הבית עמדו עשרות אנשים שהמתינו שעות והתחננו לקבל את ברכת המקובל הישיש. לי היתה פרוטקציה _ בן דודי הכיר את אחד ממקורביו. סמוך לחצות קיבל אותי הרב כדורי. הוא בירך אותי קצרות ואמר שרונן יחיה. הוא היה הראשון שהפיח בי תקווה. שאלתי בהתרגשות על עניין הניתוח. השיב הרב: "ייקח שלושה רופאים, כל אחד מעיר אחרת, יבואו אצל מיטת הבן ויתווכחו. הרוב יקבע וכך ייעשה". חזרתי לבית החולים. משום מה דבקה בי מין אופטימיות לא מובנת. הדבר המפליא הוא, שמאותו רגע החלו הדברים להסתדר.
למחרת בא לביקור השר לביטחון פנים דאז משה שחל. אחרי שהסתכל ברונן, הוא דרש לדבר עם מנהל המחלקה. נכנסתי איתו לחדר. שחל עודכן לגבי מצבו של רונן ואמר לפרופסור: "אני מקווה שאתה יודע שאת הבחור הזה יש להציל ויהי מה. אני נותן לך צ'ק פתוח. אם צריך לרכוש תרופות מיוחדות בחו"ל ולהטיס אותן ארצה, או להטיס את רונן לניתוח בחו"ל, אל תהססו. המדינה תישא בכל ההוצאות".
מאוחר יותר נודע לי כי שחל למעשה בא מעודכן. מישהו מצא לנכון לספר לו על מעלליו של רונן כלוחם בסיירת גולני בשירות הסדיר ועל חלקו בפעולות חשאיות בדרום לבנון ובשטחים. שחל הבטיח לי כי אם יהיה צורך להעמיד לרשות רונן מטוס צבאי שייקח אותו לארה"ב, הוא ידאג לכך שהדבר יאושר. "ראה את העניין כמסודר", אמר.
כל אותם ימים ליוו אותנו החברים הלוחמים מיחידת הימ"מ ובראשם המפקדים _ צור שפרש בינתיים ועבר למשטרה הכחולה; המפקד של היום נצ"מ ב' וסגנו; ורופא הימ"מ, ד"ר אנדריי וייסמן, שליווה את הפעולה שבה נפצע רונן וביצע בו החייאה ופתיחה של קנה הנשימה. את הפעולות הכירורגיות של וייסמן באותם רגעים לומדים כיום בחיל הרפואה שלנו וגם בצבאות אחרים.
אלכס אנסקי מבקר את רונן
מישהו נתן לי שם ומספר טלפון של מנתח מוח נודע במרילנד, ישראלי לשעבר. תיארו אותו כאיש מקצוע מבריק. בשיחת הטלפון אמרה לי מזכירתו כי למרבה הצער הוא יצא לחופשה. עמדתי להניח את השפופרת כשהיא הוסיפה פתאום שאת החופשה הזאת הוא עושה בתל אביב. התחלתי לחייג במין בולמוס. אחרי כמה עשרות טלפונים לאיתורו עמד הרופא ליד רונן ובדק אותו. קביעתו היתה ברורה: לא לנתח. הרעיון להעביר את רונן למרילנד ירד מהפרק מחשש שהוא לא יעמוד בתלאות הטיסה.
למחרת הביקור אצל הרב כדורי הבאנו _ למרות חוסר שביעות הרצון המופגנת של רופאי המחלקה _ שלושה רופאים מבתי חולים שונים. אחד מהם, ד"ר מרווין שפירא מהדסה עין כרם, הורה לחדול מלהלעיט את רונן באנטיביוטיקה. "הבחור הזה חזק מאוד. תפסיקו לתת לו למשך 72 שעות את החומר. תנו לו להתגבר על הזיהום בעצמו. נראה לי שהוא מסוגל לנצח אותו", אמר. וכך היה. כעבור יום החל החום יורד בהדרגה. אחרי 62 יום הוכרז שרונן יצא מכלל סכנה, והוא הועבר למחלקת חסרי ההכרה בבית לוינשטיין ברעננה. שם קדחו חור בגרונו ודרך החור הזה נשם.
כמה ימים קודם בא לבקר בתל השומר איש גל"צ והשחקן אלכס אנסקי. הוא ביקש לדעת אם רונן מגיב על קולות. סיפרתי שאני מרבה להשמיע לו באוזניות מוזיקה שהיתה אהובה עליו _ קלטות שמצאנו במכונית שלו. סיפרתי שאהב מאוד את שמואל א' ושאני מקריא לו בכל יום פרק מהספר. סיפרתי שאני אוחז בכף ידו של רונן ומתחנן שעות שיגיב ושבימים האחרונים נדמה היה לי שהוא מגיב בלחיצה קלה. סיפרתי שרופאים שרואים את האוזניות מגחכים, ושפרופ' סהר אפילו אמר לי שרק בסרטים ובאגדות מחוסרי הכרה שומעים כביכול אבל לא מסוגלים להגיב. אנסקי גחן אל רונן, שעיניו היו פקוחות אבל לא נעו, אחז בידו ואמר לו: "רונן, בוקר טוב לך. אני אלכס אנסקי. אולי אתה מכיר את הקול שלי מהרדיו". רונן לא הגיב. גם לא בפעם השנייה. פתאום שלף אנסקי מכיסו כדור טניס צהבהב וזרק אותו לעברו. לתדהמתי המוחלטת, נשלחה במהירות ידו השמאלית של רונן וניסתה לתפוס את הכדור!
זו היתה הפעם הראשונה שהיתה בידי הוכחה ניצחת לטענה שחזרתי והעליתי בשיחות עם רופאים, שרונן מגיב על גירויים. עד אז הם התעקשו שהוא יישאר צמח כל חייו. לפני שאנסקי עזב שאלתי אותו על הכדור. הוא ענה שכשיצא ממכוניתו נזכר שבא בידיים ריקות ורצה להביא מתנה, וזה מה שמצא במכונית. כשרונן לא הגיב למשמע קולו, הוא החליט פשוט להעביר לו את המתנה. עד היום שמור בביתי כדור הטניס היקר הזה.
בבית לוינשטיין שהה רונן שלושה חודשים בחדר טיפול נמרץ. לאט לאט החל להגיב. תחילה בהה באוויר, אבל הגיב על לחיצות יד. שתי לחיצות סימנו "לא" ואחת סימנה "כן". גם שם נאלצנו לנהל מאבקים קשים עם רופאים כדי שיכירו בעובדה שרונן איננו צמח. הוא נשאר משותק לאורך חצי גופו הימני, והיה מחובר למכשירי מוניטור רבים. את מזונו קיבל בצינור ישירות לקיבה. המאבק הוכתר בהצלחה. בתום שלושה חודשים העבירו את רונן למחלקה 5 _ מחלקת השיקום של פגועי הראש בבית לוינשטיין.
אפילוג. בדרך הביתה עוברים בתל השומר
עברו שנתיים. החלטנו שהגיע הזמן להביא את רונן הביתה. עדיין בכיסא גלגלים ועדיין לא מדבר, אבל הוא איתנו, וממשיך לעמול על השיקום המופלא שלו. משרד הביטחון קבע לו 100 אחוזי נכות פלוס, לצמיתות.
בפעם הראשונה שהוצאנו את רונן מבית לוינשטיין, בדרכו לבריכת השחייה של בית הלוחם בתל אביב, החלטתי להתגאות בו בפני צוות האחיות והאחים ורופאי המחלקה הנירוכירורגית בתל השומר, שם כזכור פסקו מלכתחילה שנותרו לו רק כמה שעות לחיות. כבר אז הסיע רונן את כיסא הגלגלים בעזרת רגל ויד אחת (כך הוא נע עד היום). ההפתעה במחלקה היתה עצומה. הניצחון של רונן היה כמעט מושלם, והוא הפגין אותו. מבחינתי זה היה הניצחון המתוק בעולם. הסתכלתי ברונן וראיתי שהוא מחייך.
כיום, כשנתיים לאחר השיחרור מבית לוינשטיין וכארבע וחצי שנים אחרי הפציעה, כשמאחוריו ארבעה ניתוחים מסובכים ברגלו ובגבו, שמהם יצא מחוזק, רונן עדיין משותק למחצה לאורך גופו. המאבק האדיר על ההשתקמות שלו מתקדם בעזרת המלווים הצמודים אליו מטעם משרד הביטחון, חבריו במשפחת לוחמי הימ"מ, צוות המלאכים בבית הלוחם בעיר והטיפולים במכון הלאומי לנפגעי ראש על שם רקנטי (וזכור לטוב שמחה הולצברג, אבי הפצועים, שבינתיים הלך לעולמו וכן זכורים לטוב בני הזוג אורה ויאיר שני מרעננה מאמצי פצועי צה"ל רבים מבית לוינשטיין).
רונן מתאמן על מכשירים מיוחדים, עושה תרגילי פיזיותראפיה ומקבל טיפולים הידרותראפיים בבריכה מיוחדת, שלמימיה הוא מורד בכיסא_מנוף. באחרונה זכה במקום השלישי בתחרות שחייה, במקצה מיוחד לנכים קשים מאוד. למרות שעד כה למד להגות רק כעשר מלים שימושיות, הוא מתקשר עם הסביבה ומביע את רצונותיו ודעותיו, ובכוונתו ללמוד להפעיל מחשב כדי לשכלל את אפשרויות התקשורת שלו. הכתיבה שלו היא כשל אדם דיסלקטי. זיכרון העבר שלו, לעומת זאת, כמעט שלא נפגם. רונן לומד כעת ללכת בעזרת סד לרגל וחצובה ליד. לפני זמן מה נקשר למצנח רחיפה שהיה קשור לסירה ודאה בגבהים מעל מפרץ אילת. השבוע החל לרכוב רכיבה טיפולית בחוות בית יהושע, והוא מתכנן לקחת קורס סנפלינג בשיטה שנועדה לנכים קשים. הוא כבר יוצא לבלות ובאחד הערבים קם מכיסא הגלגלים שלו, נשען על שני חברים והחל מפזז ברחבת הריקודים.
עוד נכונה לרונן בעתיד עבודה קשה, פיזית ונפשית, אבל עם הכוחות שיש בו ושהוא ממשיך לשאוב הוא מתכוון לחיות חיים איכותיים ככל האפשר והחשוב מכל, להגיד לכולם כל הזמן _ אני חי, אני חי, אני חי.
הכתבה פורסמה ביום העצמאות ה-50 לישראל ברשת שוקן.
רונן רזיאלי כמה חודשים לפני הפציעה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה