אהבה ללא גבולות

Sabina & Peter Sinclair Thomson

מייג'ור פיטר סינקליר טומסון 
האקדמיה הצבאית בלונדון

עדכון אחרון 21.9.2013

For English please scroll down

אהבה ללא גבולות

הדודה האהובה שלי מאד סבינה סינקלייר טומסון הלכה לעולמה בת 98 בקרדיף דרום ווילס, בריטניה. אהבתי אותה כל כך. אהבתי אותה כל חיי, מיום שאני זוכר את עצמי אהבתי אותה אהבת אמת. כך, למרות שהייתה בת 98 וחיה חיים נהדרים ומלאי אהבה, פטירתה משאירה חלל ריק בליבי ובמחשבותי הנתונות ללא הפסק לדמותה מאתמול בבוקר (18.9.2013) כאשר נודע לי כי סבינה איננה עוד. הקשר שלה איתי היה מדהים. יחסר לי מאד צחוקה המלבב והסוחף, שעות של שיחות נפש ואותם טלפונים שהייתי מתקשר אליה לפני כל חג, לפני כל יום הולדת, לפני כל אירוע משפחתי וברבים מהם סבינה השתתפה. סבינה הייתה לא רק הדודה שלי, אחות אמי נעמי ז"ל, אלא דמות ומופת בחיי. לא תאמינו, אך עד לפני כמה שבועות, בגילה המופלג, סבינה הייתה יוצאת מהבית (בו התגוררה במשך שנים, וגם מאז פטירת בעלה פיטר, היא נותרה להתגורר בו בגפה) ונוסעת באוטובוס למרכז העיר קרדיף, למועדון, שם הייתה נפגשת יום יום עם חברים וחוזרת במונית לבייתה. היא לא נעזרה במקל הליכה, לא בהליכון, הלכה מהר, זקוף ותמיד עם חיוך על שפתי הדבש שלה. אשה עצמאית מאד עד יומה האחרון בגיל 98. עצמאית פיזית מחשבתית ונפשית. מוחה היה צלול עד הרגע האחרון. אני כל כך מתגעגע אל סבינה הדודה המושלמת שלי.

כתבתי פעם על סבינה ופיטר בעברית ובאנגלית. הנה סיפור חייה וחיי הדוד שלי פיטר. לא יאומן! אך הסיפור אמיתי על כל פרטיו. הנה תקראו:

המייג'ור הבריטי הציוני ואהבתו לישראל

 

מייג'ור פיטר סינקלר טומסון (מיל) מת בגיל 90 בבריטניה. בצוואתו ביקש לשרוף את גופתו ולפזר את האפר ברחבי הגליל שכה אהב. הוא האמין שיש להשיב את העם היהודי מהגלות ליישב את ארץ ישראל. למרות שלא היה יהודי הזדהה עם הציונות והיה לציוני נילהב. צוואתו בוצעה במלואה

 

מאת: שי רזיאלי 

 

פיטר סינקלר טומסון, מענקי הדור, אוהב ישראל, הלך לעולמו בליל יום רביעי 18 בדצמבר 2002, בעיר קרדיף בדרום ווילס בריטניה. בן 90 היה במותו. בטרם מותו, בקשתו האחרונה הייתה לשרוף את גופתו לאפר, להטיס את האפר לישראל ולפזרו בהרי הגליל שכה אהב

 

פיטר סינקלר טומסון נולד ביוני 1913 בסקוטלנד למשפחת אצולה פרוטסטנטית. אביו וסבו כמו דורי דורות של  בני משפחתו, שרתו כקצינים בכירים בצבא הבריטי והיו מבאי ארמון המלוכה הבריטי במשך דורות. אביו הגיע לדרגת אלוף משנה בצבא הבריטי. סבו היה הקצין הבריטי היחיד שניצל בקרב גליפולי המפורסם במלחמת העולם הראשונה.

 

סינקלר טומסון חונך בילדותו  ברוח התנ"ך שהיה לגביו ספר הספרים וחשוב יותר מהברית החדשה הנוצרית. הוא האמין שעם ישראל, העם היהודי שבגלות, הוא ממשיכו של העם המקורי הנבחר ויש להשיבו בכל מחיר מגלויות ישראל בניכר, ליישב את ארץ ישראל. כשסיים את האקדמיה הצבאית לקצינים בבריטניה, כל רצונו היה להשלח לפלשתינה א"י כדי לסייע ליהודים במאבק הציוני לישוב הארץ. מבוקשו ניתן לו ובשנת 1935 הוצב כקצין מודיעין של האינטליג'נס הבריטי במטה המחוז הצפוני בנצרת.  

 

מי שקידם את פניו בהגיעו לשרות בצבא הבריטי בארץ היה הקצין הבריטי אורד ווינגייט, שנודע בשם ( "הידיד") אף הוא פרוטסטנטי אוהב התנ"ך, שקשר את גורלו עם העם היהודי והקים את "פלוגות הלילה", יחידה של טרום "ההגנה" שפעלה להגן על ישובי הגליל בתקופת "חומה ומגדל" והיוותה לימים את הבסיס הצבאי להקמתו של צבא ההגנה לישראל. פיטר סינקלר טומסון הפך במהרה לידידו הקרוב של ווינגייט ויחד אתו עמל לחבר את הקוד הצבאי של ארגון ההגנה שלימים עם כינון המדינה היהודית בארץ ישראל, שימש כבסיס הקוד הצבאי להקמת צה"ל. היה מבאי ביתם של דוד בן גוריון, משה שרת וגולדה מאיר וידיד אישי של גדולי מנהיגי הישוב היהודי בארץ ישראל.

 

בשנות ה-30 היה סינקלר טומסון בין יוזמי המהלך הבריטי להגלות את קאוגג'י, מפקד הזרוע הצבאית של המועצה המוסלמית העליונה, לשטח עבר הירדן, לימים הממלכה ההאשמית הירדנית. קאוגג'י ארגן עד אז כנופיות פורעים ערבים, הסית אותם לתקוף ישובים עבריים והיה אחראי להרג של אזרחים חפים מפשע רבים, ביניהם נשים וילדים, רק בגלל היותם יהודים ואכן קאוגג'י גורש ע"י הבריטים לרבת עמון וכניסתו לתחומי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל נאסרה בצו הנציב הבריטי, לאחר השתדלותם של אורד ווינגייט וסינקלר טומסון שלא חששו להעביר את המלצתם המפורטת בכתב לממשלת בריטניה.

 

בראשית מלחמת השחרור, ב- 15 למאי 1948,פלשו יחידות הצבא המוסלמי הקיצוני בפיקודו של קאוגג'י לעמק יזרעאל מגבול ממלכת ירדן, במטרה לכבוש רצועה רחבה שתנתק את כוחות צה"ל בין צפון הארץ לבין איזור עמק זבולון וחיפה, אך הובסו בקרבות קשים שהתחוללו באיזור קיבוץ משמר העמק והרי מנשה.   ההיסטוריה הצבאית ותקומת צה"ל יכולים לשפוט ולקבוע כיום באופן נחרץ, כי לו קאוגג'י היה נשאר בתחומי המדינה שבדרך, כל אותם שנים ששהה בגלות בעבר הירדן, יתכן מאד כי מאזן הכוחות היה נוטה לטובת הערבים. במעשהו להיות בין יוזמי ההחלטה להגלות את קאוגג'י, הניח למעשה מייג'ור סינקלר טומסון יחד עם חברו ווינגיט את התשתית לנצחונו של צה"ל במלחמת השחרור בחבל ארץ זה.  

 

במאורעות  1938 רצחו פורעים ערבים יהודים רבים ביערות הכרמל ובעיר חיפה.סינקלר טומסון השתתף בלכידתם והענשתם ואף רשם לזכות הכוח הצבאי הבריטי שבראשו עמד, חיסולים של מנהיגי טרור ערבים בלב כפרים עויינים באיזור בעת שניסו להמלט מהכוחות הבריטיים שפשטו על הכפרים הערביים.  

 

סבינה חברת ההגנה בחיפה סוף שנות ה-30

שנה קודם לכן, במסגרת קשריו עם ההגנה, נפגש באקראי עם צעירה יהודיה, תושבת הכרמל בחיפה, סבינה וולהנדלר שמה והתאהב בה. למרות היותו פרוטסטנטי וקצין בריטי, לא יהודי ובגלל אהבתו לתנ"ך ולעם בישראל, חלם פיטר סינקלר טומסון להיות קשור לעד לעם היהודי וביקש את ידה של סבינה. בני משפחתה ובמיוחד אביה של סבינה, דוד אהרון, שהיה יהודי דתי, התנגדו נמרצות לנישואין הבלתי אפשריים האלה, אך לבסוף אהבתם של הקצין הבריטי הגוי הפרוטסטנטי, ליהודיה הציונית שנולדה בפולין והתחנכה בכרמל, ניצחה והם נישאו בחתונה אזרחית בביירות בלבנון, בברכת אביה של סבינה, לאחר שהובא לידיעתו על ציוניותו ופועלו של חתנו לעתיד למען הישוב העברי בארץ ישראל. סינקלר טומסון שנכון לו עתיד מזהיר של קצין בכיר בצבא הבריטי, ידע שהוא ישלם בקריירה הצבאית שלו על מעשהו - נישואים ליהודיה, אך חלומו להיות חלק מהעם היהודי גבר על כל השיקולים.  

 

במסגרת תפקידו כקצין מודיעין בצבא הבריטי, היה סינקלר טומסון בקשר הדוק עם ראשי ההגנה בגליל ובחיפה וסייע רבות במאבק בפורעים ערבים שביקשו לפגוע בישובים העבריים. בתקופת מאורעות 1936- 1939 היה סינקלר טומסון עסוק בהעברת ידיעות למפקדי ההגנה על התארגנויות של כנופיות ערביות פלסטיניות באיזור חיפה ובגליל. לא אחת מנע בכוח הצבא הבריטי נסיונות של פורעים ערבים לתקוף כלי רכב יהודים בדרכי הגליל והתקפות פורעים על מושבים וקיבוצים עבריים. הוא גם יזם והשתתף במסעי עונשין שערך הצבא הבריטי בכפרים הערביים שהיו פזורים באיזור הגליל ועמק יזרעאל ועצר את ראשי הכנופיות הערביות. עד לחילופי השלטון בלונדון ופרסום גזרות הספר הלבן בראשית שנות ה-40, קציני הצבא הבריטי שפעלו בפלסטינה א"י בשרות המנדט הבריטי, סייעו לישוב היהודי.

 

בי"ט באב שנת תרצ"ח, 1938 תקופת המאורעות, כשפורעים ערבים התנכלו לתחבורה היהודית בדרכים, התנדב חבר ההגנה ישראל (שרוליק) וולהנדלר, בן 24, ספורטאי נודע ב"מכבי חיפה" לנסוע במשאית מחיפה לקיבוץ בית אורן להסיע יולדת לבית החולים. שרוליק היה אחיה של סבינה. בדרך חזרה ביערות הכרמל, ליד האוניברסיטה של היום, חסמו פורעים באבנים גדולות את הכביש הפתלתל וירו מטווח קצר, רצחו את היולדת, את שרוליק ועוד שני חברי קיבוץ בדם קר, כך רק משום שהיו יהודים. כמה ימים אחר כך התקשר הקצין סינקלר טומסון שהיה במירדף אחרי פורעים (אז קראו למחבלים טרוריסטים, פורעים - ש"ר) לאשתו ואמר לה, - "נקמתי את נקמתך חיסלתי במירדף כמה מהם".

 

הקצין הבריטי סינקלר טומסון לא סלח לערבים הפלסטינים לעולם על מעשיהם נגד היהודים והישראלים ועל רצח גיסו הצעיר שרוליק שהותירבמותו אשה - נעמי ובת תינוקת שנקראה על שמו ישראלה. את כעסו עליהם נשא פיטר בליבו עד יום מותו. הוא אף פעם לא הבין מדוע יש כאלה, בעיקר בין היהודים, שמצדדים כדבריו בעניין הפלסטיני וטען בלהט במשך שנים כי "אין דבר כזה עם פלסטיני" וכי מדובר בחמולות שבטיות שהוגלו מארצות ערב, או עברו מרצון להתגורר בחבל ארץ זה בתקופות שונות ומקורם אינו אחיד.  

 

שלטונות המנדט הבריטי אסרו על כל קשר בין אנשי הצבא לנשים יהודיות וראו בחומרה רבה כל הפרה של הפקודה הזאת. מייג'ור סינקלר טומסון התייצב בפני מפקדיו בחיפה והצהיר כי נשא לאישה יהודיה. בנסיון להפריד בין בני הזוג, הורו מייד ראשי הצבא הבריטי בארץ, שכעסו מאד על החיבור הבלתי אפשרי הזה, על העברתו של סינקלר טומסון לשרת בחרטום שבסודאן הרחוקה והוא נאלץ להפרד מכלתו הטריה. גם אורד ווינגייט נאלץ לעזוב והועבר לבורמה הרחוקה שם נספה בהתרסקות מטוסו במה שהוגדר כתאונה אווירית.  נראה שהבריטים שהחלו להקשיח את מדיניותם כלפי היהודים בארץ, ביקשו להפטר מכל קצינהם אוהבי היהודים ודאגו להצבתם רחוק מהארץ. חסרונם של סינקלר טומסון ו"הידיד" היה מורגש היטב בהגנה על הישוב העברי בארץ ישראל. 

סבינה וולהנדלר. חיפה 1935

  

לימים מצאה סבינה בדרך לא דרך את עצמה שבה לזרועות אהובה הקצין הבריטי בסודאן הרחוקה. המייג'ור סינקלר טומסון, שכאמור עתידו הצבאי ועליה בסולם הדרגות היו מובטחים לו, החליט לוותר על הקריירה הצבאית סופית ובני הזוג שבנתיים עקרו ב-1942 למצרים ונולד להם הבן הבכור אנדרו, עזבו לאנגליה וסינקלר טומסון נאלץ לפרוש מהשרות בצבא ולמצוא את דרכו החדשה כאזרח.

 

כשבנם השני דיויד נולד באנגליה, עקב סינקלר טומסון בדאגה אחרי המצב בארץ. מלחמת השחרור כבר הייתה בעיצומה וכשנולדה המדינה החדשה, גמלה בליבו ההחלטה לעשות עליה ולהתיישב בישראל.   סינקלר טומסון עלה לישראל והתיישב בכרמל, לא לפני שרכש שתי משאיות חדישות שהביא איתו בדרך הים כדי לסייע בבניין הארץ. הימים היו ימי הצנע של תחילת המדינה בתחילת שנות ה-50. עבודה לא הייתה וסינקלר טומסון מסר את המשאיות לגיסו אביגדור, אחי אשתו שהתגורר בקרית חיים. הוא עצמו עבד במפעל דשנים במפרץ חיפה ובמקביל שקד כמעט בכל יום לשגר מכתבים לאישים בממשלה הבריטית ולחברי הפרלמנט הבריטי אותם הכיר מקרוב, דרש מהם לסייע בכלכלת ישראל ולתמוך במדניות החוץ של ישראל. הרבה לכתוב מאמרים בזכות ישראל בעתונות הבריטית ובעתון ג'רוסלם פוסט.

 

פעמים רבות הזמינו ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון לשאת נאומים בפני דיפלומטים זרים אורחי הממשלה בירושלים ולתרום להסברה של ישראל בעולם. כעבור כמה שנים כשהמצב הכלכלי בארץ החמיר והוא נותר ללא עבודה, שב בעל כורחו להתגורר עם משפחתו בדרום ווילס, שם נהנה מפנסיה צנועה שקיבל מהצבא הבריטי.

 

כל השנים המשיך לפעול למען ישראל והיה מעורה מאד במצב בארץ. ב-1985 בהיותו בן 72 שב עם אשתו סבינה לחיפה וניסה לחיות כאן את שארית חייו במדינה שכה אהב. אך הפנסיה הצנועה לא עמדה לבני הזוג, שהתקשו לכלכל את עצמם כאן ובפעם השלישית שבו בדמעות בחזרה לבריטניה.  

 

טקס היסוד לכפר הנוער ימין אורד (1953) פיטר סינקליר טומסון עומד מימין. משמאל השר דאז פנחס לבון, לורנה ווינגייט, רוה"מ דויד בן גוריון, הרב הראשי הרב יצחק הרצוג זצ"ל, שגרירי בריטניה והרמטכ"ל משה דיין

בספטמבר 2002 בקרתי את בני הזוג סינקליר טומסון בדירתם הצנועה בקרדיף ווילס.הפעלתי מצלמת ווידאו ומכשיר הקלטה, ונסיתי לראיין את סינקלר טומסון הקשיש שזכרונו כבר החל לבגוד בו. נסיתי להציל מפיו סיפורים על ארץ ישראל של שנות ה-30 על מעלליו יחד עם ווינגייט ועל קשריו עם בן גוריון, משה שרת וגולדה מאיר. אך היה קשה לו להתבטא מפאת גילו ומצבו הרפואי המתדרדר. תחת זאת ראיינתי את אשתו סבינה שעדין בגילה המופלג זכרונה חד והסיפורים על מעלליו של בעלה אהובה שטפו וריתקו אותי. סבינה שמיטב שנותיה עדין ניכרים בה, ישבה לצד בעלה בן ה-90 ולפתע כשהאזין לשאלותי בשארית הכרתו וקלט את המילים  "העם הפלסטיני" אמר בעברית צחה: "פלסטינים? אין דבר כזה עם פלסטיני, ארץ ישראל שייכת רק ליהודים, הפלסטינים הם לכל היותר אורחים לא רצויים" ויותר לאו ייסף.

 

חודשיים וחצי אחר כך הסתלק מן העולם כשהוא חבוק בזרועות אשתו על ערש הדווי בבית חולים בקרדיף.

 

האיש ההוא היה דודי 

 

למחרת התקשרה סבינה בת ה-88 (כיום בת 95) אלי לבייתי בחיפה ומסרה בקול חנוק מדמעות: "פיטר מת, הלך לעולמו כשחיוך נסוך על פניו". ואני שפיטר היה בעלה של דודתי סבינה, אחות אימי המנוחה נעמי, מוסיף בוודאות מוחלטת כי בדקות האחרונות שלו בוודאי חלם פיטר על התנ"ך שכה אהב ועל ארץ ישראל שהייתה בבת עיינו ואהובתו השניה. עוד לא יבשה דימעתי על לחיי וסבינה הוסיפה בחרדת קודש: "בקשתו האחרונה הייתה לשרוף את גופתו לאפר ולפזר את האפר ברחבי הגליל", אמרה והוסיפה: "פיטר ביקש שאתה תעשה זאת שי".  

 

כמה ימים אחר כך (ינואר 2003) נסעתי לשדה התעופה בן גוריון לקבל את פניו של דיויד סינקליר טומסון. דיויד בן דודי, המתגורר באוסטרליה, בא לקרדיף להשתתף בטקס שריפת גופתו של אביו. למחרת נטל את אפרו שהוטמן בכד עשוי חרסינה וטס לישראל. עתה ניצב מולי באולם הבאים בשדה התעופה כשהוא אוחז את כד האפר בחרדת קודש.   את כד האפר הצבתי בחדר נוסף בבייתי בכרמל והדלקנו נר. כל אותו הלילה לא יכולתי להרדם. מחשבותי נדדו אל כד האפר בחדר הסמוך ואל דמותו האהודה של דודי שהיה בחייו איש גבה קומה לא רק פיזית - אדם מיוחד וחביב, הניחן בחוש הומור מדהים וחיוך מקסים נסוך על פניו, הרבה להתבדח עם כל הנקרא בדרכו ומתיידד בקלות, פניו היו מתכסים בארשת רצינית כל איימת שהיה מדבר בלהט על אהבת העם בארץ ישראל. באותו לילה העלתי בדימיוני את תמונתו - לבוש במדי קצין הצבא הבריטי כשהוא אוחז בידיו את דגל המגן דוד הכחול לבן ומנופף בו.  

 

 למחרת דיויד ואני נסענו לגליל לבצע את צוואתו של דודי. בחרנו במצפה הררי גבוה הנישקף אל עמק החולה, רמת הגולן, הר החרמון וקריית שמונה. עמדתי שם על קצה המתלול אוחז בהתרגשות את כד האפר בשתי ידי, עימדי היה דיויד. שמש חורפית שלפני הצהרים הייתה כמעט ברום הרקיע והרוח נשבה די חזק.  עד אותו רגע היה ברור לשניינו כי נפזר את האפר, אך כשהגיע הרגע לפתוח את מכסה הכד נרתעתי. עמדנו שם הבטנו לסירוגין בכד, אחר כך בנוף המדהים של העמק והחרמון והישרנו מבט אחד בשני. בלא להחליף מילה ידענו שניינו שאת האפר לא נפזר כך אל הרוח הסתמית. לא רחוק משם בקיבוץ מחניים על אם הדרך לרמת הגולן, קבור דודי האחר, אביגדור ז"ל, אחי אמי ואח של סבינה. אביגדור קבור בבית הקברות העתיק במחניים. עלה בליבי רעיון.
 

פיטר אהב מאד ואף העריץ את גיסו אביגדור, שהלך לעולמו שנים רבות קודם. עוד מצעירותם בארץ כשפיטר הביא את שתי המשאיות, הם הפכו לשני חברים קרובים. אביגדור שהיה בין מייסדי קריית חיים, עבר להתגורר במחניים לצד בתו נחמה שהייתה חברת הקיבוץ. נסענו לקיבוץ וניפגשנו עם בת דודתי נחמה. הראתי לה את הכד ושאלתי אם אפשר יהיה לקבור את אפרו של פיטר בתוך קברו של אביה. נחמה אהבה את הרעיון והתקשרה למזכירות הקיבוץ, קבלנו את האישור.  

 

למחרת שבנו למחניים; דיויד, אני, ארבעת בני ועוד כמה בני משפחה. הסרתי את לוח השיש מעל קברו של דודי אביגדור. כדי לא להפר את צוואתו, פיזרתי רבע מתוכן הכד בעמק החולה ואת האפר שנותר הטמנתי בתוך הקבר של אביגדור. אינני יודע אם מעשיי עולים בקנה אחד עם המדקדקים בהלכה היהודית, אך שבנו משם חדורי אמונה כי עשינו היסטוריה.  

 

 לאחר שכיסיתי את הגולל על הקבר. נשאתי דברים; "זו לא הפעם הראשונה שפיטר סינקליר טומסון מבקש להתיישב בארץ. כשאנחנו מביאים עתה את אפרו להטמנה כאן, בעמק החולה, בגליל, במדינה ובמקום שכה אהב, בגליל - הפעם השיג את מבוקשו לעד. אפרו של האיש האציל הזה יתמזג לעד עם עפר ורגבי ארץ ישראל.

 

"אני יודע בבטחה שפיטר, בזכות דרכיו, רוחו ונשמתו שוכנים עכשיו במרומים, בגן העדן השמור רק לצדיקים והוא מביט בנו מלמעלה באושר ובחיוך, מלא סיפוק, שסוף סוף זכה להתיישב לנצח באדמה הזאת שהייתה אהבתו הראשונה.

 

ב-1936 כאשר שירת כקצין בריטי, ביקש ממפקדיו להציבו לשרות על אדמת הארץ הזאת. בשעה שרוב חבריו הקצינים, ניסו להמנע מהמקום שבו המלריה והפורעים הערבים משחיתים הכל, דווקא לכאן ביקש לבוא. הערצתו את התנ"ך, עוד בילדותו ובנערותו, היא שמשכה אותו לכאן. ככל שקרא בתנ"ך והפך בו, כך גברה בו האמונה שעם ישראל שפזורתו בגולה, חייב לשוב למולדתו ולבנות את מדינת ישראל. את אהבתו לעם ולארץ הוא ביטא בדרכים רבות כל חייו עד ממש לפני מותו.

 

לפני כחודשיים בקרנו אותו ואת רעייתו סבינה בקרדיף. בחודשים האחרונים נדדו מחשבותיו הרחק, מנסה להעלות בזכרונו פרקים מאלפים מעברו המפואר. הוא כמעט לא דיבר לאחרונה, אבל כשנכנסנו לבית, אורו עינייו והעברית לפתע קלחה מפיו. כל דבר הקשור בישראל שימח אותו וכשפגעו בנו ומדינות העולם היו נגדנו הוא התמלא חימה ומיהר להגן במילים חמות על צעדיה של ישראל.  

 

ב-1936 כשבא לכאן ושירת כקצין מודיעין בנצרת ובחיפה, היה זה אך טיבעי שהוא יהפוך לחבר קרוב של "הידיד", אורד ווינגייט, אף הוא אוהב מושבע של התנ"ך. היה זה אך טיבעי שיסייע ויתגייס לטובת פלוגות הלילה שהקים ווינגייט, לימים הבסיס להגנה והתשתית של צה"ל. לדידו כל העולם חייב היה להתגייס ולסייע לעם ישראל.  

 

שתיהן נעמו לו מאד בחייו. שתי האהבות שידע מאודו. ארץ ישראל ורעייתו סבינה. הוא לחם ושירת כל חייו את העם היהודי ואת המדינה. והם, העם היהודי והמדינה השיבו לו אהבה, מסרו בידיו לצידו, ישראלית נפלאה שהייתה רעייתו המסורה במשך 64 שנה של אושר, עד שמת מיתת נשיקה בזרועותיה וחיוך נסוך על שפתיו הממלמלות שלום, שלום.  

 

בכל שנות גלותו בבריטניה היה השגריר הבלתי מוכתר רשימית של ישראל וייצג את המדינה במסירות תוך כבוד. ציוני נילהב, עד שהחזיר את נשמתו לבורא והוא בשנת ה-90 לחייו. לפני כן חשב ומצא. חשב, איך אוכל להקבר באדמת המקום שכה אהבתי בלי לסבך יתר על המידה את בני משפחתי. ביודעו כי העברת הגופה תתקל אולי בבעיות בירוקרטיה בשל מוצאו. מצא, כי שריפת גופתו בבריטניה והטמנת אפרו כאן יהיו פתרון קל לבני משפחתו. וכך ביקש.  

 

אנו מילאנו אחרי בקשתו זו ועכשיו הוא מחייך שם למעלה בחברת מלאכים. לא רק שמצא את מקום מנוחתו עדן בחבל ארץ אהובתו, אלא שבחייק גיסו, אחי אשתו, אביגדור שכה העריץ, כאן יטמן עפרו בתוך קברו ויתמזג בשלו. ומחר תוצב כאן אבן גרניט צנועה ועליה יכתב:  

 

פה נטמן עפרו של מייג'ור פיטר סינקלייר טומסון 2002. ידיד ישראל! – 1913 

 

שלום דודי האהוב על כולנו ותנוח בשלום על משכבך כאן בעמק החולה בגליל שאהבת, במקום הצפון לצדיקים. אמן"!  

 

ואכן הצבנו מעל הקבר המשותף אבן גרניט שחורה ועליה הכיתוב ההוא בעברית ובאנגלית. שנה אחר כך הבאתי למקום את סבינה דודתי הקשישה מבריטניה, תיבדל לחיים ארוכים. עדיין לא קלו כחותיה ובגיל מעל 90 היא טסה מבריטניה בגפה להיפרד מבן זוגה. סבינה ניצבה לצד הקבר ואני איתה מחבק את כתפיה. עמדנו דוממים שעה ארוכה וברקע עצי האקליפטוס והרוח הנושבת בעלים הירוקים דהויים והריח הנפלא של ארץ ישראל.   

last updated: 21.9.2013
My beloved Aunt Sabina passed away Wednesday night (18.9.2013) peacefully in her sleep at the age 98. She lived in Cardiff, South Wells, Great Britten. People say to me, oh okay, she lived long, fullest, happy life. Be glad Shai she passed in her sleep at remarkable age 98. I don't comment. I just think in that moment; If you would know Sabina as I did since I remember my self. If you would love Sabina as I did since I remember myself. If you would know what a special lady she was; You would mourn like me and take her passing hard. Here's the story of my beloved Aunty Sabina I wrote in the past, about her and her beloved late husband Major (RT) Peter Sinclair Thomson.

 

My Zionist British Officer Uncle They loved each other and together they loved and admired the Land of Israel

By Shai Razieli   Peter Sinclair-Thomson, a major in the British Army during the Mandate in Israel (Palestine) , passed away peacefully December 18 2002, in the arms of his beloved wife Sabina, in Cardiff, South Wales. He was 90 years old. Upon his request, his ashes were scattered over his much loved Galilee Mountains, where he spent many years during his tour of duty

Sinclair-Thomson was born in Scotland in 1913 into a Protestant aristocratic (Church of England) family. Most of his ancestors served as officers of the British Crown. His father was the only officer who survived the battle of Gallipoli in World War I. His father was a high-ranking officer, of the Essex Regiment, who had privileged access to the British royal family. Steeped in the Bible since his childhood, Peter possessed an unshakable and sustained belief that the Jews of the Diaspora were the successors of the ancient Jewish Nation, destined to return from their involuntary exile back to the land of their forefathers, Israel. He had an undying conviction that the global community must do its utmost to enable the Jews to return to their Promised Land and to settle and build a great nation. After he completed the British Military Academy, he joined the Essex Regiment, following in his father’s footsteps. As a young officer, one day he wore yellow leather gloves on parade and was punished by being allocated to that part of the regiment leaving to do service in Palestine. That was fateful moment. The rest would not have happened if he had not worn those gloves. In Palestine, he felt he could be instrumental in assisting the “Yishuvim” (settlements) in their mission to establish a Jewish Homeland; to make the land productive and to enable them to live in peace with the neighboring Arabs. In 1936 he was assigned as an intelligence officer, billeted in Nazareth, the north district capital of the British Mandate. Within days upon arrival in Nazareth, Sinclair-Thomson was welcomed by his superior officer, the legendary Orde Wingate, commander of the Northern District, who was equally a student and passionate believer of the Bible and its prophesies. At that time Wingate was active in establishing the “Night Squads” (Ploogot Ha’lila), a “peoples” militia consisting of Jewish pioneers protecting their settlements and farms from Arab murderers. Ploogot Ha’lila became the predecessor of the “Hagana”, which in turn became the forerunner of the Israeli Defense Force. Wingate deputized Sinclair Thomson in this venture, in which the latter eagerly participated with brilliant organizational skills and leadership. The two soon became the best of friends. Wingate wanted to introduce unconventional strategies to the Israeli Kibbutz settlers whose actions were primarily defensive and static. His approach was, not to wait to be attacked by Arabs, but to go out at night on pre-emptive strikes against known aggressors. However, Wingate had difficulty getting this idea across through the Army hierarchy, to British Army superiors and without approval; his project was in danger of never getting off the ground. Sinclair Thomson helped him. He heard that General Wavell, the most senior British Military officer in Palestine, was coming north the following day. He rushed to Ein Herrod to tell Wingate. They both drove to a spot on the way between Afula and Nazareth where they stopped the car and hid it amongst the trees. Soon after the armed escort of the General came into sight, Wingate stood in the middle of the road, stopped the convoy, and to everyone’s surprise, including Peter, he opened the door of the General’s car, got in and sat down with him. As a result of this unconventional meeting, the project was given the “go ahead” and the special Night Squads were born. This was an historic moment. It was during this development of the Night Squads that Sinclair Thomson, on many occasions, met and conferred with David Ben-Gurion, Moshe Sharett and Golda Meir, all of who eventually became Prime Ministers of Israel. As an intelligence officer he was in close contact with many in the Hagana field commanders in the Galilee and Haifa, and on many occasions provided crucial military intelligence regarding Arab terrorist plans for attacking Jewish transportation infrastructure and settlements. During the Arab revolt in 1936 – 1939 he often provided advanced warning to Jewish settlements of impending attacks by Arab raiders. His efforts prevented the shedding of much Jewish blood. When the Night Squads planned counter attacks in pursuit of the Arab mobs, it was Sinclair-Thomson who enabled them to successfully accomplish their missions. Although not widely acknowledged in British Mandate military circles, Sinclair initiated and participated in many of these forays. While he was always busy assisting the Jews, he also wanted to be connected permanently to the Jewish Nation. When he occasionally met a beautiful Jewish young woman in Haifa and fell in love with her, he knew that by marrying her he would not only gain a loving lawful wife, but this marriage would lead him to be a part of the Jewish nation forever. Sabina Wallhandler, a daughter of a religious Jewish father, came from Poland 10 years before, loved Sinclair and met him secretly, but when they planned to marry, her family strongly objected this impossible marriage, especially her father David Aharon. When he heard what a great Zionist Peter was, and what he really did for the Jewish people, he finally agreed. Sinclair Thomson had a very clear future with a preplan guarantee carrier in the British Army; he could climb the ladder of ranks. He knew that by marrying a Jewish woman he would be punished and could lose his position. But because his love for Sabina was so great he decided to give up everything for her. He then went and informed the Army officially of his marriage. His marriage was not acceptable by the Army and they denied this marriage, posting him far away from his beloved wife, from his beloved country, from the Land of Israel, and he was forced to transfer to Sudan. Sabina just lost her brother, 24 years old, Sroolik Wallhandler, murdered by Arab terrorists near Haifa on his way as Hagana member, driving a truck to bring a Jewish woman to the Hospital to give birth and bring supplies to the surrounded Kibbutz Bait Oren. Unfortunately Arab terrorists murdered both on their way back, as well as others, just because they were Jews. Sabina then found a way and united with her husband in Sudan. Sinclair Thomson told his wife that before he left for Sudan, he managed to revenge her brother’s killing in an Army action . The couple meantime moved to Egypt, and their first son Andrew was born. The sinclairs with their new baby son moved then to Britain. A second son was born and was named David. The independence of The State of Israel and the War of Liberation found Sinclair Thomson in Britain. Peter wrote letters to the British Government, and articles published in the media, demanding to help the newborn small country against Arab terrorist attacks, and Arab countries army invasion. All his life he was concerned and was involved with Israel’s struggle. He wrote many articles for Israel published in the Jerusalem Post, and the international media, felt his mission is to assist the Zionist movement publicity. Sabina 2011. Waving goodbye In 1952 he took his family and made “Aliyah” settling in Haifa on Mount Carmel, brought with him two trucks he bought in Britain with most of his savings to help build the country. The days of the beginning of the new State of Israel found him trying his best for his family and for the country. He was invited frequently by the leaders of Israel to give lectures in many official national conventions and succeeded to impress his audience with his enthusiasm of the Zionist cause, and his views. But the poor economy of the new country made it so hard for him and his family, and they were forced to move back to Britain with great sadness. Peter and Sabina never gave up their love for Israel and for their many friends and family in Mount Carmel and elsewhere in Israel. They stayed alert to know everything, everyday of the ongoing efforts of Israel to exist, and they knew everything that was happening in Israel. His love for this country made Peter attempt a third time to become a true Israeli. In 1985, when he was 72 years old, he and Sabina came again to Mount Carmel, rented an apartment. But their dream to live in Israel for the rest of their lives was again shattered.  They returned to Cardiff with great sorrow. Peter’s desire to be in Israel was finally fulfilled by his last will, to scatter his ashes in the Galilee, to enable his soul to rest in peace in the country he so loved. This great man was my beloved uncle, the husband of my aunt Sabina, may she live for many years to come, sister of my late mother Naomi. I will be waiting here in Israel to accept Peter’s ashes to be scattered in the Galilee to fulfill his last will with much pride. A few days after I wrote this article, Peter’s son David arrived in Israel from London. I met him at the arrivals terminal of the Tel Aviv airport. David held in his arms a small jar with his father ashes. Carefully I took the jar from his hands and  we drove to Haifa, and on our way many stories were raised about his father, my uncle’s history, while his ashes in the jar in the car, hugging with love by David.   We arrived in my house and left the jar in the spare room surrounded with candles. After dinner we all went to sleep. I could hardly sleep the whole night, thinking of my brave deceased uncle in his British Army uniform holding the blue white star of David flag (Israeli national flag) in his hands and smiling, were in my mind most of the night. The next day, David, I and a few members of our family, including my 4 sons, drove to the Galilee Mountains. I scattered a quarter of the jar there. The rest of the jars contents were buried by us inside the grave of my other uncle Avigdor, who passed away a few years before and located in the ancient cemetery of Kibbutz Machaniem, near the Jordan River, on the way to the Golan Heights.  Peter loved Sabina’s brother, his brother in law Avigdor, so much; he never stopped speaking about him and praised him.  On the grave we put a black murmur stone with a script saying: "Here are buried the ashes of Peter Sinclair Thomson 1913 - 2002 a great Zionist and a true friend of Israel". We gathered there surrounding the Grave and I read words of good-bye. It was a long monologue about Peter’s history and his life. At the end I said with much pride: "We fulfilled your last wish to scatter your ashes in the Galilee Mountains you so loved. We also fulfilled your life’s wish to be one of us, an Israeli. I know your soul is now with the Angels up in Heaven, looking down upon us and smiling with great happiness".  This article is partly based on a tribute made by Andrew Sinclair Thomson Peter's son at the funeral ceremony in Cardiff.