הקשר עם שמחה הלך והתהדק....הוא בא בתחילה פעמיים שלוש בשבוע לעודד ולסייע. שמחה היקר התאהב ברונן. שמחה ניבא כי רונן יחיה ויהיה אתנו, ינשא ויוולד לו בן, בשעה שהרופאים לא נתנו לרונן כל סיכוי לחיות...הנה כך זה היה
שמחה הולצברג: "אתה האבא"?,
אני: "כן".
שמחה הולצברג: "אבל'ה, אני יודע שאתה דואג, אני בכל זאת אנסה להצחיק אותך ולחזק אותך. אחרי הכל אתה תצטרך כוחות, תצטרך לשבת פה כמה ימים. תן לי חיוך אבאל'ה, אני רואה אותך כעת כשאתה במצב מודאג, אבל אני מבקש שתחייך כי אני רוצה לראות אותך אבל'ה אייך אתה נראה גם במצב של אושר עם חיוך על הפנים".
אני מחייך כי הוא מצליח להצחיק אותי, למרות שהכאב בלב חד וצורב בעת שרונן מוטל שם חסר הכרה וכואב..
שמחה: "אתה יודע למה אני אומר זאת"? (הוא לא מחכה לתשובה) כי אני בטוח שרונן יחיה, ולא רק יחיה, אתה תראה כי הוא יהיה בסדר, הוא יתחתן וייוולד לו ילד. אני מבטיח לך אבהל'ה ולרונן הלוחם החזק שהוא יתחתן ואני אעשה לו את המסיבת חתונה במלון הילטון בתל אביב, שם אני אזמין לו סוויטה לירח הדבש. כשיוולד הילד, אתה לא מאמין אבהל'ה? אתה תראה! כשיוולד הילד אני אקנה לו את העגלה לתינוק ואת הנעליים הראשונות כשהילד הזה של רונן יתחיל ללכת".
שמחה: (עומד על יד המיטה של רונן עם חלוק לבן ומסיכה לפה) יחד איתי מביט ברונן ושר לו: "וראה בנים לבניך..שלום על ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל".
אנחנו יוצאים מהחדר טיפול נמרץ. שמחה כורכך את זרועו בזרועי.
שמחה: "אבהל'ה, יש לך כיסף? אתה תצטרך כיסף פה שישי שבת. אני אתן לך קצת כיסף בטח אין לך פה כיסף מזומן. צריך לקנות אוכל לשבת".
אני: "תודה, שמחה, יש לי כסף, זה בסדר".
שמחה: "אוקיי, יש לך כיסף"
שמחה הולך למחלקה אחרת. אמר לי כי הוא הולך למחלקת ילדים חולי סרטן.
כעבור כמה דקות, שמחה שב למסדרון של היחידה לטיפול נמרץ שם ישבתי יחד עם בני משפחה מול הדלת לחדר בו שכב רונן.
שמחה: ,אבהל'ה, חזרתי כי אם יש לך כיסף אז תלווה לי בבקשה 200 שקל כי אני צריך לרכוש מתנה קטנה לילדה חולת סרטן כאן בקומה למעלה. נגמר לי כל המזומן. אני אחזיר לך ביום ראשון. תן לי 200".
אני מוציא את הארנק. שמחה מביט בארנק ורואה כי אני מוציא כמה שטרי כסף ואז הוא דוחה בידו את הכסף שהושטתי ואומר: "אוקיי לא צריך, יש לי מספיק כיסף, רק רציתי לוודא שלך יש מספיק, כי באמת אתם תהיו פה שישי שבת וצריך לקנות אוכל. אז עכשיו אני הולך בלב שלם. שבת שלום ואל תדאג אבהל'ה יותר מדי, רונן יהיה בסדר, הוא חזק".
רונן נפצע בערבו של יום חמישי 10 בדצמבר. הוא הועבר במסוק למרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר. אחרי ניתוח ממושך להוצאת הקליע מראשו (גרם נזק רב למוח) הועבר רונן ליחידה לטיפול נימרץ במחלקה הנוירוכירורגית בתל השומר, כשהוא מונשם ומחוסר הכרה. שמחה בא ביום שישי בבוקר ומאז לא עזב את רונן ואותנו, עד שמת מדום לב באזכרה במלאת 8 שנים לפיגוע הנורא באוטובוס הדמים בכביש החוף. שמחה בא לבית לווינשטיין ואפילו עזר לגלח את רונן חסר ההכרה. בכל פעם שבא הביא איזו מתנה מועילה. אבל המתנות הטובות ביותר היו החיוכים שלו וטוב הלב שניבטו מעיניו שהביטו באהבה כה רבה בכולנו.
לא אשכח כי ערב אחד היינו באירוע גיבוש של המחלקה של רונן ביחידת הימ"מ במסעדה בדרום תל אביב. היה זה בעת שרונן היה עדיין מאושפז בבית לווינשטיין, אבל כבר התעורר מעלפונו והחל לתקשר מעט עם סביבתו. באנו למסעדה ונפגשנו עם חבריו של רונן למחלקה. היה שם גם מפקד היחידה ועוד...רונן בכסא גלגלים כבד של בית לווינשטיין מחייך לחבריו ואני יחד אתו שם מתרגש מאד. מנגבים חומוסים ובשרים על האש.
הטלפון הנייד שלי מצלצל: על הקו שמחה הולצברג.
שמחה: "אבאל'ה?
אני: "כן שמחה מה שלומך? מה קרה? אייך אתה מגיע אלי לנייד? אף פעם לא התקשרת? מאיפה אתה יודע את המספר? קרה משהו"?
שמחה: "אבאל'ה, קודם כל לא קרה כלום. שנית, אם אני צריך להשיג מישהו אני יודע טוב מאד אייך. אני מתקשר ללשכת אחד האלופים, או למפכ"ל המשטרה ומקבל הכל. חוץ מזה אני באתי לרונן לבית לווינשטיין והוא לא שם. אמרו שאתם יצאתם לערב יחידה. לפי החשבון שלי כבר סיימתם. אז אני מחכה לכם בהילטון תל אביב בלובי".
אני: "הילטון תל אביב? מה יש שם?. מה אתה עושה שם? למה אתה רוצה שנבוא?
שמחה: "אני בפגישה פה עם ראש העיר תל אביב- יפו רוני מילוא, ספרתי לו על רונן ואני רוצה שתביא את רונן להכיר לו את ראש העיר".
אני: "ממממ...אבל אנחנו בערב יחידה של המחלקה בימ"מ..לא נעים לעזוב רק סיימנו לאכול".
שמחה: "אז יופי, אל תאכלו את המנה האחרונה (דיסרט) אני מכין פה שולחן עם דיסרטים לא מהעולם הזה. ליד הבר בלובי...קח את רונן ותבואו..אני מחכה וראש העיר מחכה..לא ניתן לראש העיר לחכות, נכון אבאל'ה?".
אני: "ממממ..תראה מפקד הימ"מ פה, הוא עומד לדבר וזה יקח עוד זמן..נראה..אני לא מבטיח..גם רונן עייף כבר". אני מנסה.
שמחה: "אתה יודע מה? אני מבין שלא נעים לך לעזוב באמצע. אז תביא את כולם את כל המחלקה לפה להילטון. אני מזמין אותם למנות אחרונות פה בבר נפתח שולחן גדול".
אני: ".....ממממ..אני לא יודע, רגע אי אשאל..אבל שמחה, יש פה מעל 20 לוחמים".
שמחה: "20 לוחמים? זה הרבה? אני עושה מסיבות למאות כאן. תביא את כולם. תגיד למפקד שאני פה מזמין".
חצי שעה עוברת. כולנו נוסעים למלון הילטון ברחוב הירקון. רונן ואני ברכב שלנו והלוחמים ברכבי הימ"מ הגדולים עם הסולמות. נכנסים להילטון, הרוב באזרחי. את פניינו מקבל בחיוך אופייני שמחה הולצברג מלווה בראש העיר תל אביב של אז רוני מילוא.
שמחה הולצברג מראה בידו לעבר אולם גדול בשלהי הלובי של הילטון. אנחנו נכנסים. באולם מסודר שולחן ארוך עם מפה אדומה ועליו כל טוב..וויסקי משובח, יינות, פירות, עוגות ומה לא. השולחן מסודר לכ-30 איש. כולם מתיישבים. רוני מילוא הולצברג רונן אני ומפקד היחידה ומ"מ המחלקה יחד עם כל הלוחמים. ובעוד אנחנו משביעים את רעבוננו בדיסרטים המדהימים שהכין השף של הילטון ולוגמים יין משובח..שמחה מספר לרוני מילוא את סיפור פציעתו של רונן וכל מה שליווה את הסיפור. ופוצח בשיר לרונן: "יברךך השם מציון כל ימי חייך..וראה בנים לבניך שלום על ישראל וראה בנים לבניך שלום על ישראל".
מגיע מנהל הילטון.
שמחה: "זה מנהל המלון..אדון מנהל המלון תספר לאבאל'ה מה אמרתי לך קודם לגבי רונן שיהיה בריא".
מנהל המלון: "שמחה הולצברג אמר לי כי בעזרת השם רונן יבריא ויהיה בסדר ואז הוא ימצא אשה טובה ויתחתן וגם יוולד לו בן. שמחה השביע אותי שאכין לרונן את הסוויטה הכי יפה לירח הדבש שלו".
ביום 13 בפברואר 1994 ב באדר הלך שמחה הולצברג היקר לעולמו..אני בטוח שהוא בגן עדן במקום השמור לצדיקים.
שמחה...אני בטוח שאתה שומע שם למעלה ומחייך..דע לך שהנבואה שלך התקיימה. רונן התחתן ונולד לו בן. אנחנו מתגעגעים שמחה..אתה חסר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה