פרק ב' לפחד יש ריח - מאת שי רזיאלי

  תזכורת מהפרק הקודם...

להקליק על הכיתוב בכחול כדי לפתוח קישור@

שפו גדול לאשתי לשעבר, אם שניים מילדיי. חדוה הוכיחה כי היא לוחמת חזקה ותוכל להתמודדות שנכונה לה. חדוה יודעת כי רק חזקים שורדים סרטן שד גרורתי שעבר לריאות. מעבר לכך היא "רזיאלי", זוכרים? "משפחה של שורדים", היא גם אמא לשלושה, אמא נהדרת. אני בטוח כי היא תנצח את הסרטן

                         

היום אני מלווה את חדוה אשתי לשעבר לטיפול הכימוטרפי השני; מנה גדושה של טקסול כימי שמטפטף דרך הורידים ושוטף את הדם בחומר כימי שאמור לחסל את הפולשים הזדוניים, לבודד אותם מהספקת דם חיוני ולנמק אותם...שוב הריטואל הקבוע במרפאה האונקולוגית בביה"ח רמב"ם אצל המאלכיות בלבן. הפעם הטיפול בלי אווסטין.

   

מיד אחרי הטיפול הקודם בדיוק לפני שבוע, ליוויתי את חדוה לבייתה ושהיתי שם מספר שעות לוודא שהיא חשה אוקיי. היה לה קשה יומיים - הרגשה מזופתת. ביום השלישי אחרי הטיפול, מעט הקלה, ואחר כך עוד ארבעה ימים לא רעים. חדוה אף שבה לעבודה אתמול ליום אחד ואני שמח על כך מאד, היא מראה אומץ לב ואופי של לוחמת ורק כך היא תנצח.

במהלך השבוע שננתי לחדוה פעמים רבות את משנתי; אייך היא חייבת להלחם בפולשים - הנה מה שאמרתי לה ואני מאמין בדברים בכל מאודי:

זה מכוון גם לכולכם, אלה שחווים לצערנו חוויות מפוקפקות דומות:..

ככל שתהיו חזקים יותר ולא תיפול רוחכם בכם, כך תנצחו את הפולשים הטפיליים המכוערים האלה. זה כמו במלחמה..צריך נשק ותחמושת...הרבה תעמולה והסברה...להכין כוחות הרתעה ולא להראות פחד...לפחד יש ריח שהפולשים אוהבים, הפחד של האדם שהם תקפו נותן להם סם חיים. ברגע שאתם לומדים להגמל מהפחד...מייד אייך שאתם מצליחים לסגל לעצמכם אופי של לוחם או לוחמת חזקים...הם נסוגים והמחלה נעצרת. 

במקביל הטיפולים הפרטניים עושים את העבודה ומשמידים אותם. החוזק ורוח הלחימה לא באים במקום הטיפולים הרפואיים, אך הם מהווים את הנשק המסייע בצד הטיפולים, נשק שאם אתם לומדים להשתמש בו נכון, מחליש את האוייב ומותיר את גיזרת הלחימה פתוחה עבור הטיפולים להכות בתוקפים ולהשמיד אותם. 

  המשך יבוא.... 

את הנ"ל כתבתי בדיוק לפני שנתיים. מאז הסרטן עדיין ממשיך לחפש רק אנשים חלשים שאפשר להמית אותם בקלות, עם לוחמים חזקים הוא לא מתעסק. אם אין לו ריח של פחד הוא עוזב. עובדה - אחרי שחדוה עברה סידרות טיפולים כימיים, החליטה הרופאה האונקולוגית ברמב"ם להעניק לה טיפולים הורמונליים שחוללו פלאים. לפני קצת יותר משנה בסקירת מערכות מתקדמת MRI נקבע כי הטפילים הגרורתיים קטנו עד כדי גודל זעיר שאינו פוגע. אפשר לחיות עם זה. חדוה עשתה זאת! הלוחמת החזקה ניצחה ובגדול. לא היה פחד שיפיג ריח והסרטן נסוג. נשמנו לרווחה.

@ הקליקו FOLLOW בראש העמוד משמאל, להיות מנויים ולקבל אוטמטית כל פרסום חדש.

החזון הציוני הציל אותנו מצפורני הנאצים

החסיד הצעיר גזז את פיאותיו גילח את זקנו והצטרף לתנועה הציונית

שנה לפני עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה הוא חזה את הגירוש וההשמדה של שליש מבני 
העם היהודי. זאב רזיאלי נסע לפיוטרקוב בפולין והעלה לארץ ישראל את בני משפחתו טרם השואה

מאת שי רזיאלי

זאב רזיאלי (אליהו זאב רוזנבוים) היה חסיד צעיר מחצר החסידות של הרבי מרדומסק בפולין. הוא נולד ב-1901 למשפחת רוזנבוים, משפחה חסידית שהתגוררה בעיר פיוטרקוב. אבי המשפחה ר' עזיראל יהודה, היה יהודי חרדי שעסק במסחר. אליהו זאב היה בחור ישיבה, נחשב עילוי, כתב "פשטים", באורים והסברים לתלמוד ולגמרא ורבים ניבאו כי יהיה גדול בתורה, חסיד ורב נערץ

בהיותו בן 17 לקח אותו אביו בחופשת הקיץ למסע רכישת סחורות לבית העסק. האב והבן נסעו בכל רחבי המדינה ואף לארצות השכנות, אליהו זאב שלט בכמה שפות; פולנית, גרמנית, עברית, אידיש, אנגלית ומאוחר יותר אף ערבית. אליהו זאב למד מאביו כיצד לרכוש סחורות, במהרה שלח אותו אביו לבדו למסעי רכישות, הסוחרים רחשו לו כבוד ואמון ומסרו לו סחורות בשווי רב תמורת שטרי חוב מאולתרים. אביו תמיד שילם את חובו במועד והמסחר שקק. במסעותיו באירופה ב- 1918-19 נחשף אליהו זאב לתנועה ציונית צעירה שקמה בפולין - "הפועל הצעיר". במהרה החל להשתתף באסיפות ובפעילות התנועה הציונית שהטיפה לנוער היהודי לעלות כחלוצים לארץ ישראל כדי לייבש ביצות ולבנות את הארץ. אליהו זאב שהיה מנהיג מלידה ונואם מזהיר, שובץ על ידי התנועה לעבור בערי השדה ולסייע בנאומים להלהיב צעירים יהודים להצטרף לתנועה החלוצית הציונית

אביו לא ידע זמן רב על פעילותו החילונית של בנו, כי אביו, בהיותו יהודי חרדי, האמין שאין לעלות לארץ ישראל לפני ביאת המשיח והגאולה. אליהו זאב החל להאמין אחרת, הוא הפך לציוני נלהב ובשלב הזה התייצב בפני אביו וסיפר לו על שאיפתו לעבור למחנה הכשרה של התנועה הציונית ובתום תקופת הכשרה קצרה לעלות לארץ ישראל, לבנות את הארץ ולהתיישב בה. האב התנגד בתוקף. אליהו זאב הצליח בחכמתו לשכנע את אביו לנסוע אתו לחצר הרבי מרדומסק להתוודעות. אליהו זאב הצליח להתקבל אצל הרבי ושכנע את הרב האדמו"ר לדבר על לבו של אביו כי יתיר לבנו לעלות לארץ. האדמו"ר זימן את האב ואמר לו: בנך גדול בתורה ותלמיד חכם, מושך אותו לנסוע לארץ ישראל וסיבותיו עמו, ימים יגידו אם עשה מעשה טוב ומועיל, ברך אותו לפני שהוא נוסע לארץ הקודש.  האב, שכיבד מאד את האדמו"ר נענה וברך את אליהו זאב בדרך צליחה ובברכת הצלחה בארץ המובטחת

בשלב הזה גזר אליהו זאב את פיאותיו המסתלסלות, גילח את זקנו והחליף את הלבוש החרדי המסורתי בבגדים של צעיר חילוני, חלוץ עברי, הוא הצטרף למחנה הכשרה שהוקם ליד ורשה וב-1920 עלה לארץ והגיע לנמל יפו באוניה שחצתה את הים השחור ועברה דרומה דרך מיצרי הדרדנלים בתורכיה

אליהו זאב הצטרף לקבוצת צעירים שיסדו את קיבוץ תל יוסף, הוא עבד בשדות, בבניית הקיבוץ ובסלילת הכביש מעפולה לבית שאן. האיזור שהיה שורץ יתושי ביצות הקשה מאד, אליהו זאב לקה במלריה והועבר לבית חולים מקומי. הרופא שטיפל בהורדת חומו הגבוה, בעזרת תרופות נגד מלריה שהושגו בקושי, אמר לו, כי אם הוא חפץ לחיות, מוטב שיעקור לאיזור אחר, לחיפה, קרוב לחופי הים שם יש סיכוי שיחלים. בלב כבד עזב אליהו זאב את חבריו בקיבוץ ועקר לחיפה

בחיפה עבר לגור עם חבר, שלמה הוניגמן, שעלה לארץ אף הוא מפולין. השניים שכרו דירת רווקים קטנה בשכונת הדר עליון ואליהו זאב החל לעבוד כנהג אוטובוס, שכיר בחברה בבעלות משפחה ערבית מחיפה. במהרה רכש אוטובוס בעצמו עם שותף וקיבל מהשלטונות הבריטיים, רשיון להסעת נוסעים אל מחוץ לגבולות ארץ ישראל המנדטורית בקו חיפה- ביירות- דמשק- בגדד, אחת לשבוע, היה זה בשנת 1922. הקו היה ריווחי והיה למעשה הבסיס של התחבורה העברית בחיפה. לימים הקים אליהו זאב קופרטיב לתחבורה שבו הנהגים הם בעלי הבית. קווי התחבורה העברית הראשונים בעיר מהדר לשכונת בת גלים (קו 7) וחזרה ויותר מאוחר לנשר ולקריית עמל (קו 8)  יוסדו על ידי אליהו זאב וחבריו והיו הבסיס לחברת האוטובוסים הגדולה "חבר" שהפכה מאוחר יותר לחברת "שחר" שהתאחדה עם קופרטיבי "אגד" והפכה לחברת התחבורה הציבורית הגדולה בארץ ושנים רבות גם הכמעט בילעדית. אליהו זאב רוזנבאום ששינה את שם משפחתו לרזיאלי, שם עברי, היה אחד ממנהלי חברת האוטובוסים הגדולה בישראל

באחד מימי שישי, של שנת 1925, קיבל שותפו לדירה שלמה הוניגמן, מברק המודיע לו כי אחותו של שלמה, נעמי הוניגמן, מגיעה מפולין למחרת, שבת, באוניה לנמל חיפה. אליהו זאב ליווה את שלמה בשבת בבוקר לנמל לקבל את פני אחותו של שלמה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, נעמי נישאה לאליהו זאב ולזוג נולדו שתי בנות: רות ורינה, מאוחר יותר נולד שי, הלא הוא עבדכם הנאמן הכותב רשימה זו

נעמי וזאב רזיאלי  

בחורף 1932 במקביל לשינויים הפוליטיים שהחלו באירופה, חזה אליהו זאב את עלייתו של מנהיג המפלגה הנאצית בגרמניה להיות קאנצלר גרמניה ואכן ב-1933 נבחר אדולף היטלר לכהונה של הפיהרר הגרמני והפך לדיקטטור. שנה קודם השתדל אליהו זאב אצל השלטונות הבריטיים והצליח להשיג סרטיפיקטים להעלות את כל בני משפחתו שנותרו בפולין. אליהו זאב ידע כי הוא לא יכול לשלוח את ניירות ההגירה בדואר, כי אביו לא יסכים לעזוב הכל ולעלות לארץ. באותם ימים יהודים רבים  עדיין לא חששו, היטלר עדיין היה באופוזיציה בגרמניה והם אמרו לעצמם ולבני משפחותיהם; לנו זה לא יקרה. אך אליהו זאב, חשב אחרת, הוא נטל חופשה, נפרד מאשתו נעמי ומשתי בנותיו, עלה על אוניה והפליג לאטליה, משם נסע לפולין לעיר פיוטריקוב אותה עזב תרייסר שנים קודם, ובידיו מעטפה גדולה ובה ניירות ההגירה של כל בני משפחתו על נשותיהם וטפם. הוא הצליח לשכנע את אביו שכינס את כל המשפחה וסיפר להם כי הוא החליט להענות להפצרותיו של בנו הבכור, להעלות את כולם לארץ ישראל. האב אמר; לא בכדי שכנע אותי הרבי האדמו"ר מרדומסק לפני תרייסר שנים להסכים שבני הבכור אליהו זאב יעזוב את הישיבה ויעלה לארץ ישראל, זו הייתה שליחותו, עכשיו הוא בא מארץ ישראל ואומר כי אין להשאר כאן, אלא לעלות לישראל כפיקוח נפש

משפחת רוזנבאום עלתה לארץ בקיץ 1932. האב ר' עזריאל יהודה, האם מרים לבית ליברמן, הבנים; זאב, יחזקאל ויחיאל והבנות; חנה וטובה. הייתה עוד אחות צעירה בתיה, היא משום מה נותרה בפולין אצל אחותה הבכירה רחל. שתי בנות העדיפו להשאר בפולין. אלה רוזנבאום הייתה פרופסור למטמטיקה באוניברסיטת ורשה, היא אמרה שמעמדה מבטיח לה בטחון ולא תעזוב ואחותם רחל שנישאה ליהודי אמיד בשם יעקב שמרגד, סירבה לעזוב ואמרה כי כסף יקנה הכל 
קלגסיו הנאצים של היטלר שלחו אותם לשריפה בכבשני מחנה הריכוז אוושוויץ אחרי שהמיתו אותם בתאי הגזים הנוראיים. הכסף והמעמד לא עזרו. האחות בתיה שכאמור נשארה להתגורר אצל אחותה הבכירה רחל שמרגד, נילקחה למחנה הריכוז הנורא ברגן בלזן ואיך שהוא הצליחה לשרוד את הסבל הנורא בגהינום של הנאצים. בתיה פגשה במחנה את יואל כהן ונישאה לו. השניים עלו לארץ באונית מעפילים בעליה ב', נוסעי האוניה גורשו לקפריסין ואחר כך הורשו לשוב לארץ, אך הושמו במחנה המעפילים בעתלית 

אליהו זאב הציל את רוב בני משפחתו. הוא עבר להתגורר בטבעון והיה ראש המועצה הראשון (1949) של ישוב הגנים הפורח. לימים בנה זאב רזיאלי את בית הקולנוע בקרית טבעון הקיים עד עצם היום הזה - קולנוע זוהר. אליהו זאב נפטר בקיץ 1975, נעמי רעייתו נפטרה ב-1986. זאב ונעמי רזיאלי קבורים בבית העלמין של קרית טבעון הנשקף אל עמק יזרעאל המוריק, אותו אהבו כל כך.  עשרות בני משפחת רוזנבאום -רזיאלי  דודים, דודות, בני דודים, נכדים ונינים, פזורים בכל הארץ, אך את כולם מאחדת ההכרה כי חזונו של אליהו זאב והפיכתו מיהודי חרדי לציוני נלהב היא שהצילה אותם, את בניהם ובני בניהם מציפרני הנאצים, מהשמדה. רובם אגב דתיים ציוניים חובשי כיפות סרוגות

בשלהי ימיו סייע אליהו זאב להקים את בית הכנסת המרכזי של טבעון ושב למקורותיו המסורתיים ביהדות. בילדותי (נולדתי בטבעון) סיפר לי אבי אייך הצטרף לתנועה הציונית. בנערותי לקח אותי אבי ביום השנה למותו של אביו לקברו, שם נהגו להקריא את צוואת סבי שכתב בין הייתר; ראשית, על כל הניצבים כאן מעל קברי להודות להלל ולשבח את בני הבכור אליהו זאב כי בזכותו אתם בחיים. הוא בתבונתו ידע להצטרף ל"הפועל הצעיר" להפוך לציוני, לחלוץ בארץ ישראל ולבנות את הארץ. בחכמתו ידע לשוב לגולה ולשכנע אותי להעלותכם לארץ ובכך הציל את רוב משפחתנו, ולו תודות

Shai Razieli Blog. The Vision

A pioneer settled in Israel predicted the Holocaust brought to saving most of his family Tears welling up as I write this story. Secularism is not atheism. If you believe in your own way you will not lose the blessing of God
By Shai Razieli

My father, Zeav E. Razieli (1901 – 1975) was born in Pioterkow Poland. The eldest son of the then, typical Jewish family, in Poland, Orthodox parents of eight; three sons and five daughters. Zeav was an orthodox Yeshiva University brilliant student, dressed as an orthodox Hasid with long curly sideburns. Many who knew him, his teachers and his Rabbis, predicted he would grow up as a brilliant beloved rabbi with a bright future.  As a young scholar, he wrote commentaries and analyses of The Talmud. He spoke several languages fluently, including Hebrew, English, Polish, Yiddish, Antique Eremite, German and later even Arabic. In 1917 alongside his studies, Zeav was exposed to “Hapoal Hatzair”, a Zionist Movement founded in Palestine which encouraged young Jewish boys and girls in exile to join them to immigrate as pioneers to Israel, which at that time was known as Palestine.  Zeav started to participate in weekly meetings of the Zionist Movement, concealing this from his father, a very orthodox religious man, who believed that no one should go to the Promised Land before the Messiah’s redemption of the Jews back to their homeland.   His father Azrial Yehuda, was a successful business man who bought and sold merchandise to the Jewish Community in Poland and neighboring countries.  During summer vacation, Zeav accompanied his father as part of his business to the surrounding countries. Within a short period of time, as his father was very busy operating the business, he allowed Zeav to travel on his own, purchasing merchandise for the business. Traveled throughout the neighboring areas, Zeav continued to attend meetings of the Zionist Movement in small towns and villages, made speeches and soon became one of the leaders, helped to organized the movement's camps which trained and prepared Jewish youth in order to make "Aliyah"  and relocated to Palestine. In the beginning of 1920, Zeav decided to cut his sideburns, shaved his beard, preparing himself to become a fully active member of the Young Zionist Movement, to go to Palestine as a pioneer.  He urged his orthodox father to bless him for his new way, managed to persuade his father to permit him to make "Aliyah" to Palestine.  In the summer of 1920, together with friends, Zeav boarded a steamship in the Black Sea, sailed to the Port of Jaffa in Palestine with his small case of possessions. At the end of 1920, Zeav Joined "Gdud HaAvoda" and was one of the Founders of Kibbutz Tel-Yosef (1921) in Northern Israel. Working to build new roads in the Galilee, he exposed to Malaria mosquitoes Infested swamps in this area, resulted, Zeav contracted malaria fever, was taken to a local hospital, where the Doctor told him that if he wants to stay alive, he must move west to breathe clean air at a Mediterranean coast town.  Zeav moved to Haifa and shared an apartment with a friend.  Working at several jobs, he became a bus driver, later bought his own bus with a partner, established a new public bus line from Haifa to Baghdad in Iraq via Beirut Lebanon and Damascus, Syria.    Naomi & Zeav Razieli. Haifa 1968 One day, in 1925, his roommate and close friend, Shlomo Honigman, asked Zeav to accompanied him to received his sister arrived by ship from Poland. It was love at first sight, Zeav and Naomi were married and lived on Mount Carmel, Haifa.  Followed the 1932's political events in Europe, Zeav realized and predicted the rise of Adolf Hitler and the Nazi Party in Germany.  Zeav went to the British Authorities in Palestine and somehow succeeded to grant him visa certificates for his whole family in Poland to immigrate to Palestine. So 12 years after he left, Zeav traveled back to Poland to urge his father to leave. The whole family were supposed to join. The mission succeeded partly, because not all family members agreed to leave. This is how Zeav saved most of his family from the Nazi Holocaust. In them; Zeav's parents, three brothers and two sisters. They left Poland in 1932 to Israel. Three sisters insisted to stay. Zeav's Sister, Rachel, 32, married to Joseph, a successful businessman and property owner, refused to leave, she thought their money will save them. His sister Hella, 27 years old single, a professor at the Faculty of Science in Warsaw University, she did not believe anything would happen to her due to her high position at the University. Another sister, Batya, 15 years old, chooses to stay with her older married sister Rachel. but in 1939, all of them were forced, among all the Jews of the city, to move to the Jewish Ghetto. later the Nazis gas chambered Rachel and Hella in Treblinka death camp, selected younger sister Batya, for hard labor in Bergen Bellzen, Nazi labor camp, where she somehow managed to survived. At the end of the war she got married and moved with her husband to Israel.   The majority of the family were saved and their children, grandchildren and great grandchildren still live in Israel today. Zeav was the first Mayor (1949) of Qiryat Tivon, a small garden town founded near Haifa. In the last two decades of his life he returned to his religious roots tradition and was one of the founders of the main Synagogue in Qiryat Tivon. Zeav passed away in 1975 at the age 74, survived by his beloved wife Naomi, his two daughters Ruthy and Rina and myself. Zeav, may his Soul rest in Peace, is buried in the place that he so loved, in the cemetery of Qiryat Tivon, looking onto the green largest valley in Israel, Jezreel Valley. Most of the Family are religious, wearing Ymecca (Zionist knitted skullcap) goes to Synagogue. My family have no conflict of interest between my father's transformation into a secular young man and them being religious.  My father became a symbol of the family, They use to call him "Tribal chief".  My grandfather Azrial Yehuda RIP passed away in 1955. In his head  paragraph of his will my grandfather wrote: "Sons, daughters and all my descendants, you are standing today around my grave, alive, thanks to the wisdom and blessed initiative of my eldest son Zeav, your eldest brother, who is now also the head of the family. You are commanded to praise your elder brother Zeav, who had great vision to predicted the Holocaust and saved most of the family from the Nazis fingernails, brought us to The Land of Israel". In April this year, I traveled to Poland accompanied by the youngest of  my four sons, Yuval. Previously we found some old family pictures. Upon some pictures was registered on the back in Polish, the address of the family home in Piotrekow Poland -  "10 Jerusalemyeska St. Piotrekow". When we got to town, I typed this address on my smartphone's G.P.S, to my great surprised I got the result that the address still exists. We droves there with great excitement and we have discovered my family house up. (See Video April 2014) We stood there for a long time in silence. I thought of my father's Zeav blessed memory, the man I adored so much and was born in this house in the Diaspora.   The moving story of our journey to Poland followed some exciting discoveries, about that, I will write and tell in the future. Click here for Video  - The Family House in Piotrekow Poland

הרי הרוקיס הקנדיים ואלסקה

 מתכננים טיול? הנה מידע על הרי הרוקיס הקנדיים ואלסקה

מאת שי רזיאלי ( עיתונאי מישראל המתגורר כיום בקנדה ועוסק גם בהדרכת טיולים).
 

@ ראו אלבום צילומי הרוקיס ואלסקה פלוס סרטון וידיאו - בסוף הכתבה.
 

הרי הרוקיס ומערב קנדה (אלברטה ובריטיש קולמוביה) הפכו בשנים האחרונות ליעד פופולרי גם לישראלים הגודשים את האזור רחב הידיים באביב ובקיץ, ישראלים רבים מעדיפים להצטרף לטיולים מאורגנים על ידי חברות תיירות מישראל, ואחרים מטיילים באופן עצמאי עם בני זוג או אף משפחה מורחבת בטיסות פלוס השכרת רכב, או השכרת קראוון משפחתי. רבים אף מצמידים לטיול בהרי הרוקיס ומערב קנדה - שייט לדרום מזרח אלסקה באונית קרוז מפוארת. חברות הטיולים מישראל מוכרות בדרך כלל לאיזור הזה טיול בן 21 ימים הכולל ביקור של כשבועיים בהרי הרוקיס ושבעה ימי קרוז לאלסקה. רבים מישראל מתקשרים אלי לקנדה ומבקשים יעוץ, הכוונה וטיפים ואני תמיד שמח לסייע. חשבתי כי אחבר את הרשימה הזאת ואכלול בה את השאלות המרכזיות שאני נשאל. טיול מאורגן? או עצמאי? מה עדיף? מה כדאי? מעתה כשיתקשרו אפנה אותם לכתבה הזו ואני מקווה שהכתבה תוסיף גם בוודאי מידע חיוני לרובכם.

 

  @@@

  טיול מאורגן, טיול באופן עצמאי? עם קראוון או רכב שכור?

 

בטיול מאורגן יש יתרונות רבים. המטיילים באים נטו לטייל ולהנות והם פטורים מכל מיני סידורים ארגוניים וטכניים. הכל מאורגן מראש. לבד מלקרוא על אתרי הביקור והמסלול, אין צורך ללמוד מסלולי נסיעה במפות, לא להשוות עשרות תעריפי לינה בתי מלון ואין צורך לעשות אין סוף שיחות טלפוניות, או לשלוח עשרות אימיילים ושיטוטים ברשת כדי לארגן לינות, כניסות לאתרים וסידורי השכרת רכב, קארוון משפחתי והזמנת מקומות בחניוני לינה. בטיול מאורגן המטיילים סומכים על חברת התיירות ועל המדריך שיוביל את הטיול במסלול שנקבע מראש לבתי מלון ולאתרי הביקור. הכל שולם למפרע וגם המחירים הם קבוצתיים, כך שההוצאה לתקציב טיול עומק כזה נמוכה בהרבה מהוצאות לטיול עצמאי ברכב שכור או קראוון.

   

זאת שאלה חשובה, במה לבחור בטיול מאורגן או עצמאי וכל מי שמתכנן טיול לאיזור הזה, כדאי שישקול היטב את האופציות המתאימות לו אישית. תתפלאו, אך יש שהכריזו בעבר עקרונית כי לעולם לא יצטרפו לטיול מאורגן. לבסוף הצטרפו מסיבות שונות, אם בגלל שהטיול אורגן על ידי מקום העבודה, או בגלל הבדלי התקציב הגדולים והם שבו מהטיול המאורגן המהנה ומאז נוסעים רק בטיולים מאורגנים.

 

גם בטיול עצמאי יש יתרונות, החופש להחליט על שינויים של הרגע האחרון, להקדיש זמן רב יותר לאתר או מוזיאון מרתקים ולוותר על אתר אחר שנראה על פניו משעמם. אך בעיקר הפרטיות ואי התלות בקבוצת אנשים. יש כאלה שרואים בכך יתרון, אך יש רבים אחרים שמעדיפים להתחבר לקבוצה ולהנות מהחוויות המשותפות בחברת אחרים, מהסברים מקצועיים וכאמור נהנים מפטור להתרוצץ ולהסדיר סידורי לינה כניסה, נסיעות ובעיות ארגוניות אחרות הצצות בדרך.

בראש וראשונה הכל תלוי בתקציב ובעלויות. המחיר לנוסע בחדר זוגי בטיול לאזור הזה, שמציעות חברות התיירות מישראל החל ב- 4,900 - ונע עד 6,300 דולר אמריקאי. תלוי בחברה וברמת האירוח בטיול. המחיר הגבוה אינו בהכרח מעיד על רמת טיול גבוהה.

 

ברוב החברות המחיר כולל: טיסות טראנס אטלנטיות מישראל לניו יורק, ניוארק ניו ג'רזי, או לטורונטו קנדה וחזרה (מחלקת תיירות) וכן טיסות המשך למערב קנדה (בדרך כלל לקאלגרי או לואנקובר) טיסות המשך מאנקורג' אלסקה (בתום הקרוז) לטורונטו או ניו יורק וחזרה לישראל. חלק מהחברות כוללות בחבילה חצי יום טיול בניו יורק, או בטורונטו (או למפלי הניאגרה) יום לפני יום החזרה לישראל.

 

המחיר כולל: לינות בבתי מלון מדרגה ראשונה עם ארוחות בוקר בלבד. אירוח באונית קרוז מפוארת, פנסיון מלא בתאים פנימיים. אוטובוס תיירים ממוזג. דמי כניסה לאתרים הכלולים בתוכנית. מיסי נמלי תעופה והיטל ביטחון, מלווה ישראלי מוסמך ומדריכים מקומיים, דמי סבלות ותשר בבתי המלון.

 

המחיר אינו כולל בדרך כלל: מיסי נמלי ים בגובה של כ- 375 $, טיפים (חובה ע"י חברות האוניות) לצוות האוניה (כ-80$), סיורי חוף בנמלי העגינה באלסקה, אשרת כניסה לארה"ב, ביטוחים (רפואי ומטען) והוצאות אישיות.

 

בשבועיים ברוקיס ובמערב קנדה (למעשה 13 ימים) המחיר כולל ארוחת בוקר (קנדית) במלון, אך לא כולל ארוחות צהרים וערב, כיבוד ושתיה המעורכות בשווי של 40 דולר בממוצע ליום. באונית הקרוז המחיר כולל את כל הארוחות ויש רבות. הוצאות שונות ליום לרבות סיורי חוף, כניסות ואופשנלס לטיולים שלא כלולים בתוכנית וכאמור טיפים לאוניה - 40 $ בהערכה ממוצעת ליום טיול.

סה"כ עלות לטיול מאורגן כולל הוצאות אישיות (לא כולל קניות ומתנות) החל מ-  5800 $ לנוסע.  

 

 

טיול עצמאי זהה לטיול המאורגן בהרי הרוקיס וקרוז לאלסקה

 

תקציב לטיול עצמאי ברכב שכור כולל בתי מלון, או בקראוון שכור כולל לינה בחניונים במשך כ- 13  ימים לפני העליה לאוניית הקרוז לעוד 7 ימים כולל טיסות וכל ההוצאות החל ב- 8,300 $ ברכב שכור לבין 11,500 $ בקראוון שכור. המחיר משתנה בהתאם לסוג הרכב השכור, גודל הקראוון ורמתו.

 

הערה: ממוצע התקציב היומי מחושב לנוסע אחד ומשוקלל בחישוב לזוג - ככל שמספר הנוסעים גדול יותר למשפחה ההוצאה לרכב או קארוון תקטן בהתאם בכל מה שקשור בהוצאות דלק, דמי השכרה ותשלום לחדר במלון (במקרה של רכב שכור). חישוב בתי המלון שוקלל למחיר לחדר (בקנדה משלמים לפי חדר ולא לפי מספר השוהים בו)

 

החישוב כולל טיסות כמו בטיול המאורגן. אך רכישת כרטיסי טיסה לא קבוצתיים לנוסע אחד,

לינה במלון (לשוכרי רכב) ברוקיס ובמערב שלוש ארוחות, כיבוד ושתיה יומי במסעדות, מזנונים או בהכנה עצמית (רכישה בסופר) דמי סבלות, טיפים מלונות, טיפ אונת קרוז, כניסות לאתרים, כרטיס הפלגה וסיורי חוף בקרוז, שכירת רכב, ביטוח לביטול השתתפות עצמית, דמי חניה ודלק, תשלום נפרד עבור Park pass דמי כניסה לפארקים והוצאות שונות.  

 

הערה: אפשרות לפער (יקר יותר או זול) של- 20% - 15% במחירים לנוסע באופן עצמאי, תלוי במבצעי הוזלות וטיסות לא ישירות מוזלות, אך אז יש להוסיף הוצאות בעת המתנה של שעות רבות לטיסות המשך ולעיתים הוצאה נוספת ללינות וארוחות בנמלי ביניים.

 

אלה איפה הפערים בין ההוצאה לנוסע בטיול מאורגן לבין טיול באופן עצמאי והם פערים גדולים.

 

אז אייך מחליטים בין טיול מאורגן לטיול באופן עצמאי?

 

ראשית אם השכלנו להבין את הפער בעלויות ואנחנו מוכנים להוצאה היחסית גבוהה, נבחר כמובן בטיול באופן עצמאי, במיוחד אם מדובר במשפחה, ארבעה ויותר. אך כעת יש לבחון עוד כמה אילוצים המובאים להלן.

 

בשכירת קראוון (יש להצטייד ברשיון נהיגה בינלאומי מתאים לנהיגת רכב מסחרי) יש להתמצא בנהיגה בדרגת מיומנות גבוהה. מדובר בנהיגת רכב גבוה, רחב וארוך. הנהג חייב לציית לחוקי תנועה מיוחדים וחייב להכירם. הכניסה לחניה נעשית לעיתים בנסיעה לאחור ובכללים מיוחדים. מדובר בנהיגת כלי רכב בדומה למיומנות בנהיגת אוטובוס. יש להתמצא במספר כללים טכניים (אולי פשוטים יחסית) הקשורים במילוי מים במיכלים ובהתחברות לקו חשמלי, כבלי טלויזיה ואינטרנט בחניון וכדומה.

 

משך הנסיעה הממוצע ליום טיול הוא לפחות שמונה שעות ויכול להסתכם גם ב-10 שעות נהיגה בכבישים לא מוכרים ולעיתים צרים, מפותלים ותלולים. רצוי שלנהג יצטרף נהג נוסף בעל רשיון נהיגה מתאים שיוכל להחליפו בנהיגה. בנסיעות בקראוון, או ברכב פרטי שכור, יש ללמוד את כללי העליה והירידה ממעבורות נוסעים באגמים ובהעברות מנמלי ים או מזח עגינה (ואנקובר לאי ואנקובר וכדומה)

 

יש להתמצא בנהיגת שטח, בנהיגה בכבישים ראשיים וצדדיים באזורים לא מוכרים, בנהיגה בכבישים מכוסים שכבת קרח, או פתיתי שלג. יש להתמצא בנסיעה לפי מפות טופוגרפיות. לא בכל מקום יש קליטה רצופה של מערכת ניווט בגי.פי אס (ניתן לשכור מכשיר GPS בחברת ההשכרה בעלות נוספת ליום) יש לדעת קרוא וכתוב באנגלית ברמה סבירה, כדי לחתום על חוזי שכירות ולהתמצאות בשטח. כמובן שיש להצטייד בספרות מתאימה, (עלות נוספת) חוברות הסבר, מפות אתרים, יומני הסיטוריה, גיאוגרפיה וכדומה.

 

מי שאינו שולט היטב בכל הנושאים שהוזכרו לעיל, מוטב שישקול בחיוב הצטרפות לטיול מאורגן.

 

כללי ברזל למשתתפים בטיול מאורגן

 

אם אתם רוצים להנות, תניחו מראש את ההנחה שאתם לא לבד בטיול ותעשו לעצמכם טובה גדולה אם תהיו נעימים עם אחרים ותתחברו להוואי שבדרך כלל נוצר בקבוצה. מומלץ לטייל באזור החל מתחילת יוני ולא יאוחר מהשבוע הראשון של חודש ספטמבר. השוו מחירים ותנאי הטיול, בדקו המלצות על חברות טיולים מאורגנים מניסיונם של חברים ובני משפחה. אם אתם מתכוונים לרכוש את הטיול באמצעות סוכן נסיעות, בקשו לדבר עם נציג חברת התיירות, מארגן הטיול, שהוא יתן לכם סקירה על הטיול, השירותים הכלולים ורמת הטיול. בדקו פרטים על הטיסות המוצעות ובאיזה חברות תעופה, כנ"ל לגבי טיסות ההמשך ולוחות הזמנים בין טיסה לטיסה. דרשו את רשימת בתי המלון ובדקו באינטרנט באיזה בתי מלון מדובר. בקשו את תפריטי ארוחות הבוקר בבתי המלון ותבחנו אותם. קבלו המלצות על חברת האוניות. בקשו לדעת מי החברה המקומית (בקנדה) המספקת את בתי המלון, האוטובוס והמדריכים המקומיים וקבלו פרטים על החברה, או בדקו באינטרנט מאמרים הקשורים בטיולים שהחברה המקומית ואו חברת התיירות הישראלית ארגנו בעבר. כדאי לקרוא באתר האינטרנט של החברות ולחפש בתוכנות חיפוש מאמרים על איזור הרוקיס ואלסקה של מטיילים אחרים. תתפלאו כמה פרטים תגלו אותם תוכלו לדלות בשיטוט באינטרנט.  

 

מדריך ומלווה הטיול: רוב חברות התיירות הגדולות בישראל מעסיקות מדריכים מעולים, מקצועיים ובעלי ניסיון רב שעשויים בהחלט להשפיע על רמת הטיול והאווירה בקבוצה. מדריך טוב (מלווה ישראלי) ומנוסה, הוא לא אחת הגורם מספר אחד לטיול מוצלח. בדקו מי הוא מלווה מדריך הטיול ובקשו עליו המלצות.  

 

ולבסוף: מי שרוצה להנות לחזור מלא\ת חוויות מהממות מטיול מוצלח באחד האזורים היפים ביותר בעולם, מוטב לקבוע מספר כללי ברזל לפני שהוא או היא מצטרפים לטיול מאורגן ויש לשנן אותם היטב. הנה קראו והפנימו:

 

המטייל היחיד, או בני זוג הם חלק מקבוצה של אנשים (לא מוכרים בהתחלה) שחברו לטייל יחד במטרה להנות ולחוות חוויות משותפות לתקופה של שלושה שבועות, הכוללים שהייה משותפת, בממוצע שמונה שעות ביום באוטובוס, בילוי משותף באתרי הטיול, במסלולי הסיורים ובאירועי הטיול. לחוות חוויות קבוצתיות, לשמוע להוראות ובקשות המדריך ומלווה הקבוצה שרוצה אף הוא שהטיול יצליח וכל המשתתפים יהיו מרוצים. חשוב מאד! - לשמור על לוח הזמנים שנקבע על יד המדריך, אם בהגעה בזמן לארוחת הבוקר, אם בהגעה במועד שנקבע לתזוזה ממקום ריכוז ומפגש הקבוצה, או בהגעה בזמן לאוטובוס. להתחשב בחברי הקבוצה וברצון הכלל, לשמור על רמת נימוס נאותה וכיבוד הדדי, להמנע מוויכוחים מיותרים עם משתתפים בטיול היכולים להעכיר את האווירה וכמובן להתנהג במקומות ציבוריים בהתאם לקוד המקומי המקובל.

 

רק מי שישנן את הכללים הללו, מובטח לו טיול נעים באווירה טובה ומיצוי מלא של הטיול מול ההוצאה הגבוהה. בדרך כלל רוב המשתתפים בטיולים מאורגנים נהנים בסך הכול מאד ונוצרים בין הנוסעים הכרויות וחברויות של שנים, הכוללים גיבוש במפגשי קבוצה חברתיים להעלאת זכרונות והצגת תמונות מהטיול ולעיתים התארגנות לנסיעות משותפות בטיולים עתידיים. זה המקום לציין כי מוטב להשתתף במפגש הקבוצה טרום הטיול שמארגנת חברת התיירות, שם תראו מייד מי יהו חבריכם לטיול ושם תתעדכנו בפרטים נוספים רבים שרק יסייעו לכם בטיול.

אגם מוריין הפארק הלאומי באנף, אלברטה, קנדה

 

 

  מסלול טיול קלאסי להרי הרוקיס, מערב קנדה ושיט לאלסקה

 

טיסה טראנס אטלנטית משדה התעופה בן גוריון לניו יורק, או ניו ארק בניו ג'רזי, או לטורונטו קנדה.

טיסת המשך לקאלגרי, אלברטה קנדה - מותנה בשעת ההגעה - סיור ערב רגלי בעיר קאלגרי והליכה לאורך נהר הבאו המקסים.

 

יום השני - סיור בעיר קאלגרי, בצהרים - נסיעה לעיירה באנף Banff במרכז הפארק הלאומי באנף למרגלות הרי הרוקיס. יומיים בילוי בפארק הלאומי באנף, הכוללים ביקור על שפת אגמים מרהיבים ביופים, מפלי מים, כולל ביקור באגם לייק לואיז', לייק מוריין ועוד. עליה ברכבל להר הגופרית Sulfare ותצפיות נוף מדהימות אל מול פסגות הרי הרוקיס שמתנשאים לגבהים. 

סיור בדרכי הפארק באנף, צפייה בחיות בר, ביערות עד. עליה לרכב מותאם מיוחד ונסיעה בשדה הקרח קולומביה Colombia Ice-field הכולל סיור על קרחון האטבסקה Atabeska כולל הליכה מבוקרת על הקרח שהצטבר שם במשך מיליוני שנים וכמובן סיור ושהייה מהנה בעיירה הצייורית באנף שנוסדה ב-1882 בתקופת הבהלה לזהב.

 

נסיעה לפארק הלאומי ג'אספר ליומיים נוספים של טיולים בפארק הלאומי הענק הגדול ביותר בקנדה. צפיה בחיות בר, אם קצת יתמזל המזל גם צפיה בדובי גריזלי ודובים שחורים, שייט באגם מאלין וביקור בקניון בעל שם זהה ועוד אטרקציות בלעדיות לאיזור פארק ג'אספר. 

 

ממשיכים בנסיעה לאורך קניונים פראיים, נהרות ושרשת הרי הרוקיס המדהימים למערב אלברטה לעבר הפרובינס של בריטיש קולמוביה, British Colombia אחת מעשרת הפרובינציות של קנדה. צפיה בדגי סלמון קופצים נגד הזרם (עונתי בסוף הקיץ) ביקור בעיירה בה מתגוררים אינדיאנים קנדים ולינה של עוד לילה באזור יפה בדרך מערבה לעיר המדהימה ואנקובר Vancouver השוכנת על חוך האוקיינוס (הפסיפיק) השקט. שלושה ימים בוואנקובר הססגונית מוקפת פסגות מושלגות הכוללים ביקור בשורה של אתרים ברובעיה ושכונותיה כולל ברובע הסיני, בג'אסטאון ובאי הקטן גראנאוויל על שווקיו ומסעדותיו במרכז העיר. הפלגה במעבורת ענקית לאי ואנקובר וביקור בין יום שלם בבירת בריטיש קולמביה היפיפיה ובגני בושארד.

 

העברה לטרמינל בנמל הנוסעים הימי המפורסם של ואנקובר בככר קנדה ועליה על אוניית קרוז מפוארת לשייט של שבעה ימים וליילות "במעבר הפנימי" (מסדרון ימי צר בין חופי קנדה המערביים לבין חופי דרום מזרח אלסקה) בכל יום ביקור בנמל ים אחר באלסקה, פיורדים, איים ירוקים, עיירות, כפרי דייגים. צפיה בליוויתנים, כלבי –ים ובדולפינים. צפייה בקרחונים מתנפצים תוך שייט בפיורד מפרץ קרח. בילוי באונית הפאר על שלל המסעדות והמזנונים עתירי המזון החופשי 24 שעות ביממה. בילוי אל תוך הלילה בטרקליני הבידור של האוניה, בבארים ובמועדוני הלילה וכן באולם ענק בו מוצגות כמעט בכל ערב תוכניות שאו מרהיבות בסגנון לאס וואגס.

 

למהמרים קאזינו ענק עם שלל מכונות הימורים, שולחנות בקרה, בלאק ג'ק, רולטה, טקסס הולדם, פוקר ועוד. כמעט בכל יום האוניה עוגנת למשך שעות היום בנמל אחר ומפליגה לעת ערב - סיורי חוף מודרכים (לרכישה באוניה) או סיור עצמאי בעיירות אלסקה כולל ביקור בג'ונו בירת אלסקה, בקרחון המפורסם מאנדאנהול עם צבעי הכחול טורקיז ונסיעה ברכבת "הבהלה לזהב" של המאה ה-19, היוצאת מהעירייה סקאגוואי לטיול בהרי דרום מזרח אלסקה עד לטיריטוריה הצפונית יוקון שבקנדה ומעבר "הסוס הלבן" White Horse המפורסם. חזרה לאוניה לקניות מוצרים פטורים ממכס בחנויות הדיוטיפרי והמשך טעימות מזון משובח באווירה קסומה באונית פאר על שלל בריכות שחיה בסגנון "ספינת האהבה", או הפקרת הגוף למסאג' מטריף עם שמנים ארומטיים באחד ממועדוני הספא המלאי פינוקים וחדרי כושר ומה לא. יש להצטייד בחליפה ועניבה או מכנס מחוייט וג'אקט ובנעלים מתאימות לארוחות, קוקטיל וקבלת פנים עם קפטן האוניה. הגעה לנמל ביום האחרון באלסקה (יש שני נמלי ים תלוי בחברת האוניות) העברה לעיר הגדולה אנקורייג' באלסקה וטיסה חזרה לניו יורק, ניו ארק, או טורונטו – סיור מקוצר בניו יורק או בטורונטו, אם יש יום נוסף סיור למפלי הניאגרה (בהתאם ליעד הטיסה) וטיסה חזרה לישראל.

 
כדאי לצפות - 1. צילומי סטילס - לצפיה במוד שקופיות - צילם: שי רזיאלי. 2. סרטון וידיאו אייכות HD

1.
אלבום צילומי הרוקיס הקנדיים ואלסקה - הקש כאן לצפיה. מומלץ לצפות במצב שקופיות - סליידשואו. צילום: שי רזיאלי. כל הזכויות שמורות C.

2. סרטון וידיאו באיכות HD הרי הרוקיס הקנדיים - ממולץ לצפיה במסך מלא באיכות 1080P

הצילומים בכתבה זו ע"י שי רזיאלי. כל הזכויות שמורות.C.

 

                                  לייק פיטון באנף - ג'אספר, אלברטה, קנדה

 

 

 

אהבה ללא גבולות

Sabina & Peter Sinclair Thomson

מייג'ור פיטר סינקליר טומסון 
האקדמיה הצבאית בלונדון

עדכון אחרון 21.9.2013

For English please scroll down

אהבה ללא גבולות

הדודה האהובה שלי מאד סבינה סינקלייר טומסון הלכה לעולמה בת 98 בקרדיף דרום ווילס, בריטניה. אהבתי אותה כל כך. אהבתי אותה כל חיי, מיום שאני זוכר את עצמי אהבתי אותה אהבת אמת. כך, למרות שהייתה בת 98 וחיה חיים נהדרים ומלאי אהבה, פטירתה משאירה חלל ריק בליבי ובמחשבותי הנתונות ללא הפסק לדמותה מאתמול בבוקר (18.9.2013) כאשר נודע לי כי סבינה איננה עוד. הקשר שלה איתי היה מדהים. יחסר לי מאד צחוקה המלבב והסוחף, שעות של שיחות נפש ואותם טלפונים שהייתי מתקשר אליה לפני כל חג, לפני כל יום הולדת, לפני כל אירוע משפחתי וברבים מהם סבינה השתתפה. סבינה הייתה לא רק הדודה שלי, אחות אמי נעמי ז"ל, אלא דמות ומופת בחיי. לא תאמינו, אך עד לפני כמה שבועות, בגילה המופלג, סבינה הייתה יוצאת מהבית (בו התגוררה במשך שנים, וגם מאז פטירת בעלה פיטר, היא נותרה להתגורר בו בגפה) ונוסעת באוטובוס למרכז העיר קרדיף, למועדון, שם הייתה נפגשת יום יום עם חברים וחוזרת במונית לבייתה. היא לא נעזרה במקל הליכה, לא בהליכון, הלכה מהר, זקוף ותמיד עם חיוך על שפתי הדבש שלה. אשה עצמאית מאד עד יומה האחרון בגיל 98. עצמאית פיזית מחשבתית ונפשית. מוחה היה צלול עד הרגע האחרון. אני כל כך מתגעגע אל סבינה הדודה המושלמת שלי.

כתבתי פעם על סבינה ופיטר בעברית ובאנגלית. הנה סיפור חייה וחיי הדוד שלי פיטר. לא יאומן! אך הסיפור אמיתי על כל פרטיו. הנה תקראו:

המייג'ור הבריטי הציוני ואהבתו לישראל

 

מייג'ור פיטר סינקלר טומסון (מיל) מת בגיל 90 בבריטניה. בצוואתו ביקש לשרוף את גופתו ולפזר את האפר ברחבי הגליל שכה אהב. הוא האמין שיש להשיב את העם היהודי מהגלות ליישב את ארץ ישראל. למרות שלא היה יהודי הזדהה עם הציונות והיה לציוני נילהב. צוואתו בוצעה במלואה

 

מאת: שי רזיאלי 

 

פיטר סינקלר טומסון, מענקי הדור, אוהב ישראל, הלך לעולמו בליל יום רביעי 18 בדצמבר 2002, בעיר קרדיף בדרום ווילס בריטניה. בן 90 היה במותו. בטרם מותו, בקשתו האחרונה הייתה לשרוף את גופתו לאפר, להטיס את האפר לישראל ולפזרו בהרי הגליל שכה אהב

 

פיטר סינקלר טומסון נולד ביוני 1913 בסקוטלנד למשפחת אצולה פרוטסטנטית. אביו וסבו כמו דורי דורות של  בני משפחתו, שרתו כקצינים בכירים בצבא הבריטי והיו מבאי ארמון המלוכה הבריטי במשך דורות. אביו הגיע לדרגת אלוף משנה בצבא הבריטי. סבו היה הקצין הבריטי היחיד שניצל בקרב גליפולי המפורסם במלחמת העולם הראשונה.

 

סינקלר טומסון חונך בילדותו  ברוח התנ"ך שהיה לגביו ספר הספרים וחשוב יותר מהברית החדשה הנוצרית. הוא האמין שעם ישראל, העם היהודי שבגלות, הוא ממשיכו של העם המקורי הנבחר ויש להשיבו בכל מחיר מגלויות ישראל בניכר, ליישב את ארץ ישראל. כשסיים את האקדמיה הצבאית לקצינים בבריטניה, כל רצונו היה להשלח לפלשתינה א"י כדי לסייע ליהודים במאבק הציוני לישוב הארץ. מבוקשו ניתן לו ובשנת 1935 הוצב כקצין מודיעין של האינטליג'נס הבריטי במטה המחוז הצפוני בנצרת.  

 

מי שקידם את פניו בהגיעו לשרות בצבא הבריטי בארץ היה הקצין הבריטי אורד ווינגייט, שנודע בשם ( "הידיד") אף הוא פרוטסטנטי אוהב התנ"ך, שקשר את גורלו עם העם היהודי והקים את "פלוגות הלילה", יחידה של טרום "ההגנה" שפעלה להגן על ישובי הגליל בתקופת "חומה ומגדל" והיוותה לימים את הבסיס הצבאי להקמתו של צבא ההגנה לישראל. פיטר סינקלר טומסון הפך במהרה לידידו הקרוב של ווינגייט ויחד אתו עמל לחבר את הקוד הצבאי של ארגון ההגנה שלימים עם כינון המדינה היהודית בארץ ישראל, שימש כבסיס הקוד הצבאי להקמת צה"ל. היה מבאי ביתם של דוד בן גוריון, משה שרת וגולדה מאיר וידיד אישי של גדולי מנהיגי הישוב היהודי בארץ ישראל.

 

בשנות ה-30 היה סינקלר טומסון בין יוזמי המהלך הבריטי להגלות את קאוגג'י, מפקד הזרוע הצבאית של המועצה המוסלמית העליונה, לשטח עבר הירדן, לימים הממלכה ההאשמית הירדנית. קאוגג'י ארגן עד אז כנופיות פורעים ערבים, הסית אותם לתקוף ישובים עבריים והיה אחראי להרג של אזרחים חפים מפשע רבים, ביניהם נשים וילדים, רק בגלל היותם יהודים ואכן קאוגג'י גורש ע"י הבריטים לרבת עמון וכניסתו לתחומי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל נאסרה בצו הנציב הבריטי, לאחר השתדלותם של אורד ווינגייט וסינקלר טומסון שלא חששו להעביר את המלצתם המפורטת בכתב לממשלת בריטניה.

 

בראשית מלחמת השחרור, ב- 15 למאי 1948,פלשו יחידות הצבא המוסלמי הקיצוני בפיקודו של קאוגג'י לעמק יזרעאל מגבול ממלכת ירדן, במטרה לכבוש רצועה רחבה שתנתק את כוחות צה"ל בין צפון הארץ לבין איזור עמק זבולון וחיפה, אך הובסו בקרבות קשים שהתחוללו באיזור קיבוץ משמר העמק והרי מנשה.   ההיסטוריה הצבאית ותקומת צה"ל יכולים לשפוט ולקבוע כיום באופן נחרץ, כי לו קאוגג'י היה נשאר בתחומי המדינה שבדרך, כל אותם שנים ששהה בגלות בעבר הירדן, יתכן מאד כי מאזן הכוחות היה נוטה לטובת הערבים. במעשהו להיות בין יוזמי ההחלטה להגלות את קאוגג'י, הניח למעשה מייג'ור סינקלר טומסון יחד עם חברו ווינגיט את התשתית לנצחונו של צה"ל במלחמת השחרור בחבל ארץ זה.  

 

במאורעות  1938 רצחו פורעים ערבים יהודים רבים ביערות הכרמל ובעיר חיפה.סינקלר טומסון השתתף בלכידתם והענשתם ואף רשם לזכות הכוח הצבאי הבריטי שבראשו עמד, חיסולים של מנהיגי טרור ערבים בלב כפרים עויינים באיזור בעת שניסו להמלט מהכוחות הבריטיים שפשטו על הכפרים הערביים.  

 

סבינה חברת ההגנה בחיפה סוף שנות ה-30

שנה קודם לכן, במסגרת קשריו עם ההגנה, נפגש באקראי עם צעירה יהודיה, תושבת הכרמל בחיפה, סבינה וולהנדלר שמה והתאהב בה. למרות היותו פרוטסטנטי וקצין בריטי, לא יהודי ובגלל אהבתו לתנ"ך ולעם בישראל, חלם פיטר סינקלר טומסון להיות קשור לעד לעם היהודי וביקש את ידה של סבינה. בני משפחתה ובמיוחד אביה של סבינה, דוד אהרון, שהיה יהודי דתי, התנגדו נמרצות לנישואין הבלתי אפשריים האלה, אך לבסוף אהבתם של הקצין הבריטי הגוי הפרוטסטנטי, ליהודיה הציונית שנולדה בפולין והתחנכה בכרמל, ניצחה והם נישאו בחתונה אזרחית בביירות בלבנון, בברכת אביה של סבינה, לאחר שהובא לידיעתו על ציוניותו ופועלו של חתנו לעתיד למען הישוב העברי בארץ ישראל. סינקלר טומסון שנכון לו עתיד מזהיר של קצין בכיר בצבא הבריטי, ידע שהוא ישלם בקריירה הצבאית שלו על מעשהו - נישואים ליהודיה, אך חלומו להיות חלק מהעם היהודי גבר על כל השיקולים.  

 

במסגרת תפקידו כקצין מודיעין בצבא הבריטי, היה סינקלר טומסון בקשר הדוק עם ראשי ההגנה בגליל ובחיפה וסייע רבות במאבק בפורעים ערבים שביקשו לפגוע בישובים העבריים. בתקופת מאורעות 1936- 1939 היה סינקלר טומסון עסוק בהעברת ידיעות למפקדי ההגנה על התארגנויות של כנופיות ערביות פלסטיניות באיזור חיפה ובגליל. לא אחת מנע בכוח הצבא הבריטי נסיונות של פורעים ערבים לתקוף כלי רכב יהודים בדרכי הגליל והתקפות פורעים על מושבים וקיבוצים עבריים. הוא גם יזם והשתתף במסעי עונשין שערך הצבא הבריטי בכפרים הערביים שהיו פזורים באיזור הגליל ועמק יזרעאל ועצר את ראשי הכנופיות הערביות. עד לחילופי השלטון בלונדון ופרסום גזרות הספר הלבן בראשית שנות ה-40, קציני הצבא הבריטי שפעלו בפלסטינה א"י בשרות המנדט הבריטי, סייעו לישוב היהודי.

 

בי"ט באב שנת תרצ"ח, 1938 תקופת המאורעות, כשפורעים ערבים התנכלו לתחבורה היהודית בדרכים, התנדב חבר ההגנה ישראל (שרוליק) וולהנדלר, בן 24, ספורטאי נודע ב"מכבי חיפה" לנסוע במשאית מחיפה לקיבוץ בית אורן להסיע יולדת לבית החולים. שרוליק היה אחיה של סבינה. בדרך חזרה ביערות הכרמל, ליד האוניברסיטה של היום, חסמו פורעים באבנים גדולות את הכביש הפתלתל וירו מטווח קצר, רצחו את היולדת, את שרוליק ועוד שני חברי קיבוץ בדם קר, כך רק משום שהיו יהודים. כמה ימים אחר כך התקשר הקצין סינקלר טומסון שהיה במירדף אחרי פורעים (אז קראו למחבלים טרוריסטים, פורעים - ש"ר) לאשתו ואמר לה, - "נקמתי את נקמתך חיסלתי במירדף כמה מהם".

 

הקצין הבריטי סינקלר טומסון לא סלח לערבים הפלסטינים לעולם על מעשיהם נגד היהודים והישראלים ועל רצח גיסו הצעיר שרוליק שהותירבמותו אשה - נעמי ובת תינוקת שנקראה על שמו ישראלה. את כעסו עליהם נשא פיטר בליבו עד יום מותו. הוא אף פעם לא הבין מדוע יש כאלה, בעיקר בין היהודים, שמצדדים כדבריו בעניין הפלסטיני וטען בלהט במשך שנים כי "אין דבר כזה עם פלסטיני" וכי מדובר בחמולות שבטיות שהוגלו מארצות ערב, או עברו מרצון להתגורר בחבל ארץ זה בתקופות שונות ומקורם אינו אחיד.  

 

שלטונות המנדט הבריטי אסרו על כל קשר בין אנשי הצבא לנשים יהודיות וראו בחומרה רבה כל הפרה של הפקודה הזאת. מייג'ור סינקלר טומסון התייצב בפני מפקדיו בחיפה והצהיר כי נשא לאישה יהודיה. בנסיון להפריד בין בני הזוג, הורו מייד ראשי הצבא הבריטי בארץ, שכעסו מאד על החיבור הבלתי אפשרי הזה, על העברתו של סינקלר טומסון לשרת בחרטום שבסודאן הרחוקה והוא נאלץ להפרד מכלתו הטריה. גם אורד ווינגייט נאלץ לעזוב והועבר לבורמה הרחוקה שם נספה בהתרסקות מטוסו במה שהוגדר כתאונה אווירית.  נראה שהבריטים שהחלו להקשיח את מדיניותם כלפי היהודים בארץ, ביקשו להפטר מכל קצינהם אוהבי היהודים ודאגו להצבתם רחוק מהארץ. חסרונם של סינקלר טומסון ו"הידיד" היה מורגש היטב בהגנה על הישוב העברי בארץ ישראל. 

סבינה וולהנדלר. חיפה 1935

  

לימים מצאה סבינה בדרך לא דרך את עצמה שבה לזרועות אהובה הקצין הבריטי בסודאן הרחוקה. המייג'ור סינקלר טומסון, שכאמור עתידו הצבאי ועליה בסולם הדרגות היו מובטחים לו, החליט לוותר על הקריירה הצבאית סופית ובני הזוג שבנתיים עקרו ב-1942 למצרים ונולד להם הבן הבכור אנדרו, עזבו לאנגליה וסינקלר טומסון נאלץ לפרוש מהשרות בצבא ולמצוא את דרכו החדשה כאזרח.

 

כשבנם השני דיויד נולד באנגליה, עקב סינקלר טומסון בדאגה אחרי המצב בארץ. מלחמת השחרור כבר הייתה בעיצומה וכשנולדה המדינה החדשה, גמלה בליבו ההחלטה לעשות עליה ולהתיישב בישראל.   סינקלר טומסון עלה לישראל והתיישב בכרמל, לא לפני שרכש שתי משאיות חדישות שהביא איתו בדרך הים כדי לסייע בבניין הארץ. הימים היו ימי הצנע של תחילת המדינה בתחילת שנות ה-50. עבודה לא הייתה וסינקלר טומסון מסר את המשאיות לגיסו אביגדור, אחי אשתו שהתגורר בקרית חיים. הוא עצמו עבד במפעל דשנים במפרץ חיפה ובמקביל שקד כמעט בכל יום לשגר מכתבים לאישים בממשלה הבריטית ולחברי הפרלמנט הבריטי אותם הכיר מקרוב, דרש מהם לסייע בכלכלת ישראל ולתמוך במדניות החוץ של ישראל. הרבה לכתוב מאמרים בזכות ישראל בעתונות הבריטית ובעתון ג'רוסלם פוסט.

 

פעמים רבות הזמינו ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון לשאת נאומים בפני דיפלומטים זרים אורחי הממשלה בירושלים ולתרום להסברה של ישראל בעולם. כעבור כמה שנים כשהמצב הכלכלי בארץ החמיר והוא נותר ללא עבודה, שב בעל כורחו להתגורר עם משפחתו בדרום ווילס, שם נהנה מפנסיה צנועה שקיבל מהצבא הבריטי.

 

כל השנים המשיך לפעול למען ישראל והיה מעורה מאד במצב בארץ. ב-1985 בהיותו בן 72 שב עם אשתו סבינה לחיפה וניסה לחיות כאן את שארית חייו במדינה שכה אהב. אך הפנסיה הצנועה לא עמדה לבני הזוג, שהתקשו לכלכל את עצמם כאן ובפעם השלישית שבו בדמעות בחזרה לבריטניה.  

 

טקס היסוד לכפר הנוער ימין אורד (1953) פיטר סינקליר טומסון עומד מימין. משמאל השר דאז פנחס לבון, לורנה ווינגייט, רוה"מ דויד בן גוריון, הרב הראשי הרב יצחק הרצוג זצ"ל, שגרירי בריטניה והרמטכ"ל משה דיין

בספטמבר 2002 בקרתי את בני הזוג סינקליר טומסון בדירתם הצנועה בקרדיף ווילס.הפעלתי מצלמת ווידאו ומכשיר הקלטה, ונסיתי לראיין את סינקלר טומסון הקשיש שזכרונו כבר החל לבגוד בו. נסיתי להציל מפיו סיפורים על ארץ ישראל של שנות ה-30 על מעלליו יחד עם ווינגייט ועל קשריו עם בן גוריון, משה שרת וגולדה מאיר. אך היה קשה לו להתבטא מפאת גילו ומצבו הרפואי המתדרדר. תחת זאת ראיינתי את אשתו סבינה שעדין בגילה המופלג זכרונה חד והסיפורים על מעלליו של בעלה אהובה שטפו וריתקו אותי. סבינה שמיטב שנותיה עדין ניכרים בה, ישבה לצד בעלה בן ה-90 ולפתע כשהאזין לשאלותי בשארית הכרתו וקלט את המילים  "העם הפלסטיני" אמר בעברית צחה: "פלסטינים? אין דבר כזה עם פלסטיני, ארץ ישראל שייכת רק ליהודים, הפלסטינים הם לכל היותר אורחים לא רצויים" ויותר לאו ייסף.

 

חודשיים וחצי אחר כך הסתלק מן העולם כשהוא חבוק בזרועות אשתו על ערש הדווי בבית חולים בקרדיף.

 

האיש ההוא היה דודי 

 

למחרת התקשרה סבינה בת ה-88 (כיום בת 95) אלי לבייתי בחיפה ומסרה בקול חנוק מדמעות: "פיטר מת, הלך לעולמו כשחיוך נסוך על פניו". ואני שפיטר היה בעלה של דודתי סבינה, אחות אימי המנוחה נעמי, מוסיף בוודאות מוחלטת כי בדקות האחרונות שלו בוודאי חלם פיטר על התנ"ך שכה אהב ועל ארץ ישראל שהייתה בבת עיינו ואהובתו השניה. עוד לא יבשה דימעתי על לחיי וסבינה הוסיפה בחרדת קודש: "בקשתו האחרונה הייתה לשרוף את גופתו לאפר ולפזר את האפר ברחבי הגליל", אמרה והוסיפה: "פיטר ביקש שאתה תעשה זאת שי".  

 

כמה ימים אחר כך (ינואר 2003) נסעתי לשדה התעופה בן גוריון לקבל את פניו של דיויד סינקליר טומסון. דיויד בן דודי, המתגורר באוסטרליה, בא לקרדיף להשתתף בטקס שריפת גופתו של אביו. למחרת נטל את אפרו שהוטמן בכד עשוי חרסינה וטס לישראל. עתה ניצב מולי באולם הבאים בשדה התעופה כשהוא אוחז את כד האפר בחרדת קודש.   את כד האפר הצבתי בחדר נוסף בבייתי בכרמל והדלקנו נר. כל אותו הלילה לא יכולתי להרדם. מחשבותי נדדו אל כד האפר בחדר הסמוך ואל דמותו האהודה של דודי שהיה בחייו איש גבה קומה לא רק פיזית - אדם מיוחד וחביב, הניחן בחוש הומור מדהים וחיוך מקסים נסוך על פניו, הרבה להתבדח עם כל הנקרא בדרכו ומתיידד בקלות, פניו היו מתכסים בארשת רצינית כל איימת שהיה מדבר בלהט על אהבת העם בארץ ישראל. באותו לילה העלתי בדימיוני את תמונתו - לבוש במדי קצין הצבא הבריטי כשהוא אוחז בידיו את דגל המגן דוד הכחול לבן ומנופף בו.  

 

 למחרת דיויד ואני נסענו לגליל לבצע את צוואתו של דודי. בחרנו במצפה הררי גבוה הנישקף אל עמק החולה, רמת הגולן, הר החרמון וקריית שמונה. עמדתי שם על קצה המתלול אוחז בהתרגשות את כד האפר בשתי ידי, עימדי היה דיויד. שמש חורפית שלפני הצהרים הייתה כמעט ברום הרקיע והרוח נשבה די חזק.  עד אותו רגע היה ברור לשניינו כי נפזר את האפר, אך כשהגיע הרגע לפתוח את מכסה הכד נרתעתי. עמדנו שם הבטנו לסירוגין בכד, אחר כך בנוף המדהים של העמק והחרמון והישרנו מבט אחד בשני. בלא להחליף מילה ידענו שניינו שאת האפר לא נפזר כך אל הרוח הסתמית. לא רחוק משם בקיבוץ מחניים על אם הדרך לרמת הגולן, קבור דודי האחר, אביגדור ז"ל, אחי אמי ואח של סבינה. אביגדור קבור בבית הקברות העתיק במחניים. עלה בליבי רעיון.
 

פיטר אהב מאד ואף העריץ את גיסו אביגדור, שהלך לעולמו שנים רבות קודם. עוד מצעירותם בארץ כשפיטר הביא את שתי המשאיות, הם הפכו לשני חברים קרובים. אביגדור שהיה בין מייסדי קריית חיים, עבר להתגורר במחניים לצד בתו נחמה שהייתה חברת הקיבוץ. נסענו לקיבוץ וניפגשנו עם בת דודתי נחמה. הראתי לה את הכד ושאלתי אם אפשר יהיה לקבור את אפרו של פיטר בתוך קברו של אביה. נחמה אהבה את הרעיון והתקשרה למזכירות הקיבוץ, קבלנו את האישור.  

 

למחרת שבנו למחניים; דיויד, אני, ארבעת בני ועוד כמה בני משפחה. הסרתי את לוח השיש מעל קברו של דודי אביגדור. כדי לא להפר את צוואתו, פיזרתי רבע מתוכן הכד בעמק החולה ואת האפר שנותר הטמנתי בתוך הקבר של אביגדור. אינני יודע אם מעשיי עולים בקנה אחד עם המדקדקים בהלכה היהודית, אך שבנו משם חדורי אמונה כי עשינו היסטוריה.  

 

 לאחר שכיסיתי את הגולל על הקבר. נשאתי דברים; "זו לא הפעם הראשונה שפיטר סינקליר טומסון מבקש להתיישב בארץ. כשאנחנו מביאים עתה את אפרו להטמנה כאן, בעמק החולה, בגליל, במדינה ובמקום שכה אהב, בגליל - הפעם השיג את מבוקשו לעד. אפרו של האיש האציל הזה יתמזג לעד עם עפר ורגבי ארץ ישראל.

 

"אני יודע בבטחה שפיטר, בזכות דרכיו, רוחו ונשמתו שוכנים עכשיו במרומים, בגן העדן השמור רק לצדיקים והוא מביט בנו מלמעלה באושר ובחיוך, מלא סיפוק, שסוף סוף זכה להתיישב לנצח באדמה הזאת שהייתה אהבתו הראשונה.

 

ב-1936 כאשר שירת כקצין בריטי, ביקש ממפקדיו להציבו לשרות על אדמת הארץ הזאת. בשעה שרוב חבריו הקצינים, ניסו להמנע מהמקום שבו המלריה והפורעים הערבים משחיתים הכל, דווקא לכאן ביקש לבוא. הערצתו את התנ"ך, עוד בילדותו ובנערותו, היא שמשכה אותו לכאן. ככל שקרא בתנ"ך והפך בו, כך גברה בו האמונה שעם ישראל שפזורתו בגולה, חייב לשוב למולדתו ולבנות את מדינת ישראל. את אהבתו לעם ולארץ הוא ביטא בדרכים רבות כל חייו עד ממש לפני מותו.

 

לפני כחודשיים בקרנו אותו ואת רעייתו סבינה בקרדיף. בחודשים האחרונים נדדו מחשבותיו הרחק, מנסה להעלות בזכרונו פרקים מאלפים מעברו המפואר. הוא כמעט לא דיבר לאחרונה, אבל כשנכנסנו לבית, אורו עינייו והעברית לפתע קלחה מפיו. כל דבר הקשור בישראל שימח אותו וכשפגעו בנו ומדינות העולם היו נגדנו הוא התמלא חימה ומיהר להגן במילים חמות על צעדיה של ישראל.  

 

ב-1936 כשבא לכאן ושירת כקצין מודיעין בנצרת ובחיפה, היה זה אך טיבעי שהוא יהפוך לחבר קרוב של "הידיד", אורד ווינגייט, אף הוא אוהב מושבע של התנ"ך. היה זה אך טיבעי שיסייע ויתגייס לטובת פלוגות הלילה שהקים ווינגייט, לימים הבסיס להגנה והתשתית של צה"ל. לדידו כל העולם חייב היה להתגייס ולסייע לעם ישראל.  

 

שתיהן נעמו לו מאד בחייו. שתי האהבות שידע מאודו. ארץ ישראל ורעייתו סבינה. הוא לחם ושירת כל חייו את העם היהודי ואת המדינה. והם, העם היהודי והמדינה השיבו לו אהבה, מסרו בידיו לצידו, ישראלית נפלאה שהייתה רעייתו המסורה במשך 64 שנה של אושר, עד שמת מיתת נשיקה בזרועותיה וחיוך נסוך על שפתיו הממלמלות שלום, שלום.  

 

בכל שנות גלותו בבריטניה היה השגריר הבלתי מוכתר רשימית של ישראל וייצג את המדינה במסירות תוך כבוד. ציוני נילהב, עד שהחזיר את נשמתו לבורא והוא בשנת ה-90 לחייו. לפני כן חשב ומצא. חשב, איך אוכל להקבר באדמת המקום שכה אהבתי בלי לסבך יתר על המידה את בני משפחתי. ביודעו כי העברת הגופה תתקל אולי בבעיות בירוקרטיה בשל מוצאו. מצא, כי שריפת גופתו בבריטניה והטמנת אפרו כאן יהיו פתרון קל לבני משפחתו. וכך ביקש.  

 

אנו מילאנו אחרי בקשתו זו ועכשיו הוא מחייך שם למעלה בחברת מלאכים. לא רק שמצא את מקום מנוחתו עדן בחבל ארץ אהובתו, אלא שבחייק גיסו, אחי אשתו, אביגדור שכה העריץ, כאן יטמן עפרו בתוך קברו ויתמזג בשלו. ומחר תוצב כאן אבן גרניט צנועה ועליה יכתב:  

 

פה נטמן עפרו של מייג'ור פיטר סינקלייר טומסון 2002. ידיד ישראל! – 1913 

 

שלום דודי האהוב על כולנו ותנוח בשלום על משכבך כאן בעמק החולה בגליל שאהבת, במקום הצפון לצדיקים. אמן"!  

 

ואכן הצבנו מעל הקבר המשותף אבן גרניט שחורה ועליה הכיתוב ההוא בעברית ובאנגלית. שנה אחר כך הבאתי למקום את סבינה דודתי הקשישה מבריטניה, תיבדל לחיים ארוכים. עדיין לא קלו כחותיה ובגיל מעל 90 היא טסה מבריטניה בגפה להיפרד מבן זוגה. סבינה ניצבה לצד הקבר ואני איתה מחבק את כתפיה. עמדנו דוממים שעה ארוכה וברקע עצי האקליפטוס והרוח הנושבת בעלים הירוקים דהויים והריח הנפלא של ארץ ישראל.   

last updated: 21.9.2013
My beloved Aunt Sabina passed away Wednesday night (18.9.2013) peacefully in her sleep at the age 98. She lived in Cardiff, South Wells, Great Britten. People say to me, oh okay, she lived long, fullest, happy life. Be glad Shai she passed in her sleep at remarkable age 98. I don't comment. I just think in that moment; If you would know Sabina as I did since I remember my self. If you would love Sabina as I did since I remember myself. If you would know what a special lady she was; You would mourn like me and take her passing hard. Here's the story of my beloved Aunty Sabina I wrote in the past, about her and her beloved late husband Major (RT) Peter Sinclair Thomson.

 

My Zionist British Officer Uncle They loved each other and together they loved and admired the Land of Israel

By Shai Razieli   Peter Sinclair-Thomson, a major in the British Army during the Mandate in Israel (Palestine) , passed away peacefully December 18 2002, in the arms of his beloved wife Sabina, in Cardiff, South Wales. He was 90 years old. Upon his request, his ashes were scattered over his much loved Galilee Mountains, where he spent many years during his tour of duty

Sinclair-Thomson was born in Scotland in 1913 into a Protestant aristocratic (Church of England) family. Most of his ancestors served as officers of the British Crown. His father was the only officer who survived the battle of Gallipoli in World War I. His father was a high-ranking officer, of the Essex Regiment, who had privileged access to the British royal family. Steeped in the Bible since his childhood, Peter possessed an unshakable and sustained belief that the Jews of the Diaspora were the successors of the ancient Jewish Nation, destined to return from their involuntary exile back to the land of their forefathers, Israel. He had an undying conviction that the global community must do its utmost to enable the Jews to return to their Promised Land and to settle and build a great nation. After he completed the British Military Academy, he joined the Essex Regiment, following in his father’s footsteps. As a young officer, one day he wore yellow leather gloves on parade and was punished by being allocated to that part of the regiment leaving to do service in Palestine. That was fateful moment. The rest would not have happened if he had not worn those gloves. In Palestine, he felt he could be instrumental in assisting the “Yishuvim” (settlements) in their mission to establish a Jewish Homeland; to make the land productive and to enable them to live in peace with the neighboring Arabs. In 1936 he was assigned as an intelligence officer, billeted in Nazareth, the north district capital of the British Mandate. Within days upon arrival in Nazareth, Sinclair-Thomson was welcomed by his superior officer, the legendary Orde Wingate, commander of the Northern District, who was equally a student and passionate believer of the Bible and its prophesies. At that time Wingate was active in establishing the “Night Squads” (Ploogot Ha’lila), a “peoples” militia consisting of Jewish pioneers protecting their settlements and farms from Arab murderers. Ploogot Ha’lila became the predecessor of the “Hagana”, which in turn became the forerunner of the Israeli Defense Force. Wingate deputized Sinclair Thomson in this venture, in which the latter eagerly participated with brilliant organizational skills and leadership. The two soon became the best of friends. Wingate wanted to introduce unconventional strategies to the Israeli Kibbutz settlers whose actions were primarily defensive and static. His approach was, not to wait to be attacked by Arabs, but to go out at night on pre-emptive strikes against known aggressors. However, Wingate had difficulty getting this idea across through the Army hierarchy, to British Army superiors and without approval; his project was in danger of never getting off the ground. Sinclair Thomson helped him. He heard that General Wavell, the most senior British Military officer in Palestine, was coming north the following day. He rushed to Ein Herrod to tell Wingate. They both drove to a spot on the way between Afula and Nazareth where they stopped the car and hid it amongst the trees. Soon after the armed escort of the General came into sight, Wingate stood in the middle of the road, stopped the convoy, and to everyone’s surprise, including Peter, he opened the door of the General’s car, got in and sat down with him. As a result of this unconventional meeting, the project was given the “go ahead” and the special Night Squads were born. This was an historic moment. It was during this development of the Night Squads that Sinclair Thomson, on many occasions, met and conferred with David Ben-Gurion, Moshe Sharett and Golda Meir, all of who eventually became Prime Ministers of Israel. As an intelligence officer he was in close contact with many in the Hagana field commanders in the Galilee and Haifa, and on many occasions provided crucial military intelligence regarding Arab terrorist plans for attacking Jewish transportation infrastructure and settlements. During the Arab revolt in 1936 – 1939 he often provided advanced warning to Jewish settlements of impending attacks by Arab raiders. His efforts prevented the shedding of much Jewish blood. When the Night Squads planned counter attacks in pursuit of the Arab mobs, it was Sinclair-Thomson who enabled them to successfully accomplish their missions. Although not widely acknowledged in British Mandate military circles, Sinclair initiated and participated in many of these forays. While he was always busy assisting the Jews, he also wanted to be connected permanently to the Jewish Nation. When he occasionally met a beautiful Jewish young woman in Haifa and fell in love with her, he knew that by marrying her he would not only gain a loving lawful wife, but this marriage would lead him to be a part of the Jewish nation forever. Sabina Wallhandler, a daughter of a religious Jewish father, came from Poland 10 years before, loved Sinclair and met him secretly, but when they planned to marry, her family strongly objected this impossible marriage, especially her father David Aharon. When he heard what a great Zionist Peter was, and what he really did for the Jewish people, he finally agreed. Sinclair Thomson had a very clear future with a preplan guarantee carrier in the British Army; he could climb the ladder of ranks. He knew that by marrying a Jewish woman he would be punished and could lose his position. But because his love for Sabina was so great he decided to give up everything for her. He then went and informed the Army officially of his marriage. His marriage was not acceptable by the Army and they denied this marriage, posting him far away from his beloved wife, from his beloved country, from the Land of Israel, and he was forced to transfer to Sudan. Sabina just lost her brother, 24 years old, Sroolik Wallhandler, murdered by Arab terrorists near Haifa on his way as Hagana member, driving a truck to bring a Jewish woman to the Hospital to give birth and bring supplies to the surrounded Kibbutz Bait Oren. Unfortunately Arab terrorists murdered both on their way back, as well as others, just because they were Jews. Sabina then found a way and united with her husband in Sudan. Sinclair Thomson told his wife that before he left for Sudan, he managed to revenge her brother’s killing in an Army action . The couple meantime moved to Egypt, and their first son Andrew was born. The sinclairs with their new baby son moved then to Britain. A second son was born and was named David. The independence of The State of Israel and the War of Liberation found Sinclair Thomson in Britain. Peter wrote letters to the British Government, and articles published in the media, demanding to help the newborn small country against Arab terrorist attacks, and Arab countries army invasion. All his life he was concerned and was involved with Israel’s struggle. He wrote many articles for Israel published in the Jerusalem Post, and the international media, felt his mission is to assist the Zionist movement publicity. Sabina 2011. Waving goodbye In 1952 he took his family and made “Aliyah” settling in Haifa on Mount Carmel, brought with him two trucks he bought in Britain with most of his savings to help build the country. The days of the beginning of the new State of Israel found him trying his best for his family and for the country. He was invited frequently by the leaders of Israel to give lectures in many official national conventions and succeeded to impress his audience with his enthusiasm of the Zionist cause, and his views. But the poor economy of the new country made it so hard for him and his family, and they were forced to move back to Britain with great sadness. Peter and Sabina never gave up their love for Israel and for their many friends and family in Mount Carmel and elsewhere in Israel. They stayed alert to know everything, everyday of the ongoing efforts of Israel to exist, and they knew everything that was happening in Israel. His love for this country made Peter attempt a third time to become a true Israeli. In 1985, when he was 72 years old, he and Sabina came again to Mount Carmel, rented an apartment. But their dream to live in Israel for the rest of their lives was again shattered.  They returned to Cardiff with great sorrow. Peter’s desire to be in Israel was finally fulfilled by his last will, to scatter his ashes in the Galilee, to enable his soul to rest in peace in the country he so loved. This great man was my beloved uncle, the husband of my aunt Sabina, may she live for many years to come, sister of my late mother Naomi. I will be waiting here in Israel to accept Peter’s ashes to be scattered in the Galilee to fulfill his last will with much pride. A few days after I wrote this article, Peter’s son David arrived in Israel from London. I met him at the arrivals terminal of the Tel Aviv airport. David held in his arms a small jar with his father ashes. Carefully I took the jar from his hands and  we drove to Haifa, and on our way many stories were raised about his father, my uncle’s history, while his ashes in the jar in the car, hugging with love by David.   We arrived in my house and left the jar in the spare room surrounded with candles. After dinner we all went to sleep. I could hardly sleep the whole night, thinking of my brave deceased uncle in his British Army uniform holding the blue white star of David flag (Israeli national flag) in his hands and smiling, were in my mind most of the night. The next day, David, I and a few members of our family, including my 4 sons, drove to the Galilee Mountains. I scattered a quarter of the jar there. The rest of the jars contents were buried by us inside the grave of my other uncle Avigdor, who passed away a few years before and located in the ancient cemetery of Kibbutz Machaniem, near the Jordan River, on the way to the Golan Heights.  Peter loved Sabina’s brother, his brother in law Avigdor, so much; he never stopped speaking about him and praised him.  On the grave we put a black murmur stone with a script saying: "Here are buried the ashes of Peter Sinclair Thomson 1913 - 2002 a great Zionist and a true friend of Israel". We gathered there surrounding the Grave and I read words of good-bye. It was a long monologue about Peter’s history and his life. At the end I said with much pride: "We fulfilled your last wish to scatter your ashes in the Galilee Mountains you so loved. We also fulfilled your life’s wish to be one of us, an Israeli. I know your soul is now with the Angels up in Heaven, looking down upon us and smiling with great happiness".  This article is partly based on a tribute made by Andrew Sinclair Thomson Peter's son at the funeral ceremony in Cardiff.