מאחורי הקלעים

                      מאחורי הקלעים

 

   

 (כתבה מעודכנת)

     
כך התחלתי. בחרתי להיות כתב בעל אופי ביקורתי. מצוייד בסקנר שסרק את תדרי המשטרה, מצאתי את עצמי רודף אחרי ניידות משטרה ורכבי בילוש ולעיתים מגיע הרבה לפניהם לזירות פשע. עוררתי נגדי גורמים מסוכנים בעולם התחתון והוצא נגדי חוזה חיסול על ידי עבריין כבד וגם... על פיגועי תופת שהשתתפתי בסיקורם בפרק "עיתונאי הוא לא רובוט"

מאת שי רזיאלי

את הכתבה הראשונה פרסמתי במקומון "ידיעות הגליל" שנוסד ב-1976, על ידי העורך והעיתונאי משה אלון. לימים נמכר העיתון לרשת שוקן ויוצא לאור גם כיום. הכתבה הראשונה (1978) הייתה סקופ במונחים של אז, עסקה בתוכנית ממשלתית ל"יהוד הגליל" וכללה כמה גילויים שעוררו סערה במגזר הערבי בצפון ועניין רב בתקשורת הארצית. קטעים מהכתבה צוטטו בכנסת על ידי ראש עיריית נצרת דאז ח"כ תופיק זאייד והפנו אלי עיתונאים שראיינו אותי וביקשו לדעת את מקורותיי. רואיינתי אז גם ב"גלי צה'ל" בנושא.

נדהמתי מהתגובות הרבות ומעוצמתן. אז הבנתי מה כוחה של התקשורת. התחלתי לכתוב בעיתונים שונים כפרילנסר וגיליתי מעורבות בחיי הקהילה. הכתיבה קסמה לי. היום כשאני קורא כתבות ששמרתי מהשנים האלה, אני המום מהסגנון ובעיקר מהתמימות שלי באותן שנים.

באותם ימים עסקתי בשיווק ביטוח וקבלתי תפקיד ניהולי בחברת ביטוח. היו לי תנאי העסקה מצוינים כולל רכב צמוד ונסיעות לחו"ל, אך המשיכה לכתיבה, לדיווח ולמעורבות בחיי הקהילה משכו אותי יותר. למרות תנאי השכר הנמוכים מול השקעת הזמן והמרץ ולמרות הפגיעה הכלכלית, בחרתי להיות עיתונאי ופרשתי מהביטוח בהדרגה.

התחלתי לכתוב בעיתון "קול חיפה" (לימים "כותרת" ) ככתב מגאזין. בתחום זה היה לי "חוש ריח" מיוחד להביא סיפורים בלעדיים ואנשים נאותו להתראיין אצלי, אולי בגלל שעוררתי את אמונם. לימים עברתי לתחום החדשות ככתב פלילי. הייתי הרבה בשטח בשעות לא שגרתיות. אז הכתבים היו מצוידים בסקנרים שסרקו את תדרי המשטרה, מד"א וכיבוי אש. מצאתי את עצמי לא פעם רודף אחרי ניידות משטרה ורכבי בילוש ולעיתים מגיע הרבה לפניהם לזירות פשע. מי שמגיע ראשון לזירה, מצליח להביא סיפור טוב יותר, כי כשמגיעים השוטרים הזירה נסגרת ולא ניתן זמן רב להתקרב ולדעת בדיוק מה אירע. לימים עברתי לעיתון כלבו בחיפה ועבדתי ככתב פלילי לענייני משטרה, משפט ותחקירן.

כך נחשפתי לרדיו ומאז כמעט שלא עזבתי את המיקרופון

ב- 1991 הייתה חשיפתי העיקרית  לרדיו. אחרי אותו ראיון בגלי צה"ל בסוף שנות ה-70, על הנעשה בגליל, הוזמנתי בשלהי 1980 ל"קול ישראל" בירושלים להיות "מטמונאי" בתוכנית הפופולרית "מחפשים את המטמון" של זאב ענר ומושיק טימור. הצלחתי לא רע בתוכנית ששודרה בשידור חי וגם הרדיו החל לקסום לי במיידיות שלו בעוצמה רבה. שאפתי להתקבל לעבודה ב"קול ישראל" ככתב הרדיו והגשמתי זאת רק בשנת 1994. הצטרפתי אז לצוות הכתבים במערכת חיפה של רשת ב'. אך מי שנתן בידי מיקרופון לראשונה ושלח אותי לשטח "זרק אותי למים הקרים" היה דני נישליס, כיום מנכ"ל רדיו חיפה ורדיו תל אביב ואז העורך הראשי של "רדיו 1". הדיווח הראשון שלי ברדיו, היה בינואר 1991, מצומת דולפין, בבת גלים, דיווח תנועה בשידור חי. מאז לא עזבתי את המיקרופון. בעיקר ככתב שטח, אך גם ערכתי והגשתי תוכניות אקטואליה, תוכנית תחבורה, תוכנית אירוח בשידור חי וכמובן כתבות ביומני החדשות של רשת ב', לימים ברדיו חיפה ועד מרץ 2006, עורך ומגיש תוכנית אקטואליה "השבוע" ב"רדיו צפון".

                                 פואד בן אליעזר (1996) ראיון לרשת ב' של קול ישראל

בחרתי להיות כתב בעל אופי ביקורתי

אהבתי לרדיו שגם גרמה לי התמכרות נהדרת למיקרופון, לא גנזה את אהבתי לכתיבה והפכתי לריפורטר, בעל נופך ביקורתי וחושפני בעיתון "כלבו", שם חשפתי סיפורים וגילויים בתחומים שונים ורבים. עבדתי קשה בשעות לא שגרתיות ביום ובלילה, בימי שישי ובשבתות. תמיד קרוב לאירועים בעיר ובאזור, במשטרה, בבתי המשפט ובמשרדי הממשלה.

פציעתו הקשה של בני הבכור רונן לוחם ימ"מ

בדצמבר 1992, בעיצומם של הימים כשהייתי מועמד לעבור ולכתוב בעיתונים ארציים, לעסוק שם בחומרים כבדים יותר, נפצע קשה מאד בני הבכור רונן שהיה לוחם ימ"מ (היחידה ללוחמה בטרור) פציעה קרבית קשה. רונן היה שרוי בלא הכרה שישה חודשים והליך השיקום שלו היה ארוך וכואב. לוויתי את רונן מרגע פציעתו ולמעשה במשך שנה וחצי כמעט שלא עבדתי ושהיתי ליד מיטתו בבתי חולים. כך נותרתי רק בעיתונות המקומית. רק עבודתי במקביל ברדיו בקול ישראל סיפקה לי מעמד "ארצי" מסוים. לימים עברתי לכתוב ב"ידיעות חיפה".

אחרי פציעתו הקשה של בני רונן התחזקה בי התחושה להיות עיתונאי חוקר

תמיד הייתי אדם חזק, בעל חוש צדק חברתי מפותח, שאינו נבהל כל כך מאיומים, אך בעקבות פציעתו הקשה של בני רונן התחזקתי עוד יותר. בעבודת כתב השטח, כתב פלילי, יש ותמיד היו סיכונים. אתה מתחכך מצד אחד עם שופטים, אנשי שררה, מפקדי משטרה וגם פוליטיקאים ומצד שני של המתרס עם ארכי פושעים בפשע המאורגן ועם "החיילים" שלהם, פושעים, דגי רקק. 

 

איומים וסיכונים לא חסרים. פציעתו של רונן לא רק גרמה טראומה קשה לי ולבני משפחתי, הפציעה וההתעסקות בשיקום של רונן וקידומו שינו כליל את אורח חיי, גם מבחינה ארגונית וגם נפשית. חשתי שבני רונן ומשפחתנו תרמו רבות למען המדינה, בכך שבני שילם למעשה בחייו ומדמו להגן על המדינה והפך לנכה צה"ל קשה, אחד הנכים הקשים של מערכת הביטחון. רתוק לכסא גלגלים, עד היום, ואינו מסוגל לדבר, אמנם הוא מתקשר היטב ולמרות איכות החיים הגבוהה יחסית שאנו יצרנו עבורו, פציעתו קשה ומקשה. חשתי כי בגלל כך אני חייב להגן על הערכים שלנו במדינה שלמענה נלחם בני רונן. העניין הזה חיזק אותי מאד ותרם לעליה גבוהה מאד במוטיבציה שלי. דברים שהיו קודם הפציעה חשובים התגמדו ונושאים אחרים עלו במקומם ויצרו לי את האג'נדה החדשה של החיים שלי.

התחלתי לעסוק מלבד עבודת הכתב בשטח גם בתחקירים, חשיפת עוולות, סיוע לאנשים במצוקה ושמירה על צדק חברתי באמצעות עבודתי כעיתונאי. מאז זה היה עיקר עיסוקי. הציעו לי להיות עורך בכלי תקשורת, הציעו לי תפקידי ניהול, אך בחרתי להמשיך להיות עיתונאי, כתב, תחקירן, השומר על קשר עם השטח והציבור.

חשתי תחושת שליחות,  להיות מעורב בחיי הקהילה, לסייע ולהשפיע בבניית חברה ישראלית טובה יותר ולטפל בחוסר השוויון והקיפוח של חיפה והצפון במשאבים ובתקציבים של השלטון המרכזי ביחס לאזורים אחרים בארץ.
   

אלימות במשפחה וקורבנות אונס

עסקתי בכתבות רצופות "פולואפ" בנושא האלימות במשפחה, הכאת נשים בידי בני זוגן ורצח נשים על ידי בעלים. העיסוק המתמיד הזה תרם בראשית שנות ה-90 לחקיקות חוקים חדשים והקמת יחידות האלמ"ב (אלימות במשפחה) בכל תחנת משטרה. סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, לרבות סיוע לארגוני נשים להעלות את צעקתן בנושאים אלה לסדר היום הציבורי. סיקור מקרוב של משפטי אונס כדוגמת חקירתו ומשפטו של הגיניקולוג ד"ר בוגדן דקל, שהואשם בבית המשפט המחוזי בחיפה במעשי אונס על כסא המטופלות בקליניקה הציבורית במרפאת אבן סינא ונידון ל-11 שנות מאסר. בעקבות סערה ציבורית שהתבטאה היטב בכלי התקשורת ובהם כתבות שלי, הגישה פרקליטות מחוז חיפה ערעור על קולת העונש לביהמ"ש העליון ועונשו של הרופא הוחמר, הוא נידון ל-19 שנים בכלא. לא מעט כתבות שלי נסכו אומץ במתלוננות נוספות, שהיו קורבנות של נאשמי אונס, והן באו להתלונן באמצעותי במשטרה, או בפרקליטות וגרמו לתיקון כתבי אישום נגד נאשמים בכך שהוספו נגדם מעשי אונס נוספים ועונשם של האנסים הוחמר.

כתבות תחקיר וחשיפות לא ששתי לפרסם. משפרסמתי - ישנתי טוב בליילות, כי הכל אמת

עבדתי על סדרת כתבות שחשפו את מעלליו של סגן ראש עיריית חיפה לשעבר, עו"ד פנחס נרקיס,  איש חזק, פוליטיקאי מקושר ובעל משרד עורכי דין גדול. נרקיס הואשם כי גנב כספים מלקוחות, נטל הלוואות גבוהות מאנשים, הבטיח להם ריבית גבוהה, לא החזיר להם את ההלוואות וביצע עבירות מרמה כבדות שפגעו באנשים שנתנו בו אמון. למרות לחצים, משפטי דיבה ואיומים שהופעלו עלי, פרסמתי בעניין של נרקיס יותר מ-20 כתבות תחקיר שהביאו בסופו של דבר להעמדתו לדין ביותר מ-10 תיקים פליליים והרשעתו בדין, לרבות גזרי דין שכללו מאסר בפועל שהסתכם בשבע שנות כלא. נרקיס נאלץ להתפטר מתפקידו, לעזוב את הפוליטיקה ורשיון עריכת הדין שלו נשלל לתקופה ארוכה מאד. נרקיס הגיש ערעורים על הרשעתו לבתי המשפט המחוזי והעליון והצליח להשיג דחייה בביצוע עונשי המאסר שנגזרו עליו. הערעורים התנהלו בעצלתיים. בתחילת נובמבר 2006 נאסרו נרקיס ואשתו. אשתו נידונה לשנת מאסר בגין מרמה. 

רשיון עריכת הדין של עו"ד נרקיס נשלל על ידי לשכת עורכי הדין עד שנת 2045 והוא החל לבסוף לרצות את תקופת המאסר שנגזרה עליו - שבע שנות מאסר. הוא השתחרר בסוף 2011, לאחר הפחתה מקובלת בעונש המאסר.

 פרסמתי סדרת כתבות שאילצו את המשטרה באמצע שנות ה-90 להתחיל לפשוט על מועדוני הקזינו הלא חוקיים ועל בתי הבושת שצצו בכל פינה בחיפה, במפרץ ובקריות, שני ענפים שריכזו סביבם סביבה עבריינית של זנות, סמים, שוק אפור, סחיטת דמי חסות וחיסולים בעולם התחתון. בעיצומה של שליטת משפחות הפשע וארגוני פשע בתחומים אלה, פרסמתי כתבות נגד התופעה שהוזנחה זמן רב ועוררתי נגדי גורמים מסוכנים בעולם הפשע. היה ברור שהמשטרה, שהחלה לפשוט על בתי הקזינו ולעצור את המפעילים, עושה זאת בעקבות הלחץ הציבורי שהפעילו אני ועמיתי העיתונאים בכתבות מסוג אלה. 

איזה פחד!!! מישהו מתכנן לחסל אותך

הוצא נגדי "חוזה חיסול" על ידי עבריין כבד בגלל הפרסומים. היה זה אחרי שפרסמתי כתבת עומק שמתארת את פעילות ההימורים ומפת כל בתי הקזינו בחיפה והמפרץ שהשתרעה על שני עמודים בעיתון. למזלי רכז מודיעין ביחידה המרכזית (ימ"ר חוף)  קיבל מידע מוקדם על תכנון החיסול שלי והמשטרה הזהירה אותי. קצין משטרה בכיר לימד אותי כיצד לבדוק בבוקר את מכוניתי והמליץ שלא אסיע בה את ילדיי. חשתי שאני כל העת במעקב והלחץ עלי להפסיק 

לפרסם כתבות בנושא העיק. הלחץ התבטא במסרים מאיימים ובשיחות טלפון אנונימיות. קרה שפגשתי מישהו שאני מכיר ויודע כי הוא מקורב לעבריינים והוא אמר לי בבת שחוק: "כל הכבוד לך על האומץ, אך, האם אתה לא חושש לחייך"? לי היה ברור שהאמירה הזאת הייתה איום. במקורות שלי קבלתי מידע על מזמין הרצח שלי. השגתי את מספר הטלפון שלו התקשרתי ובקשתי שניפגש. הוא הסכים. בחשש כבד נפגשתי אתו בבית קפה הומה אדם במרכז הכרמל. בלי גינונים מיותרים אמרתי לו שאני יודע מה הוא זומם. הוא הכחיש, אך הודה שהכתבות שלי פגעו בו. לבסוף הצלחתי לשכנע אותו (מבלי שהודה בהזמנת הרצח) כי רצח עיתונאי זו חציית קווים אדומים שלא תסלח. האיש הבטיח שלא יאונה לי דבר. חוזה הרצח בוטל ברגע האחרון.
באותו יום התקשר אלי קצין משטרה. הוא ידע על הפגישה עם הארכי עבריין, אמר כי נטלתי סיכון מיותר. אך בהמשך אישר כי חוזה החיסול אכן בוטל.

פרסמתי סדרת כתבות שסייעו למנוע את סגירת בית החולים השיקומי גריאטרי פלימן בחיפה ותוכנית לבצע איחוד בין המרכז הרפואי רמב"ם לביה"ח בני ציון. התוכנית שגובשה במשרד הבריאות, טמנה בחובה פיטורי מאות עובדים בתחום הרפואה וצמצום שירותי הרפואה באזור. הרופאים וצוותים רפואיים, פתחו בעיצומים וערכו כנסי מחאה. באותה תקופה נעשה ניסיון לסגור גם את המרכז לבריאות הנפש בטירת כרמל. כתבות ופרסומים בתקשורת בהן כתבות רבות שלי, שכללו הבאת תגובות של פוליטיקאים וחברי כנסת בצד אנשי רפואה וביצוע עבודת לובי במשכן הכנסת, גנזו סופית תוכניות אלה. בכנס סיכום המאבק שהתקיים במרכז הרפואי בני ציון, ציין מנהל המרכז, הד"ר אמנון רופא את תרומתי להצלחת המאבק. הברכות והתודות שקבלתי מד"ר רופא, עמיתיו ומנהל בית החולים פלימן, פרופ' עמוס גילהר, היוו שכר רב, הרבה יותר מכסף, לעמלי.

 גבולות המדינה בין גדרה לחדרה

הקלישאה הזאת הייתה מאוד נכונה אז ולמרבה צערי גם כיום: "גבולות המדינה בין גדרה לחדרה". תושבי חיפה והצפון מופלים לרעה על ידי השלטון המרכזי ורשויות המדינה בהשקעות בתשתיות, בתקציבי חינוך, בחברה, בתעשייה ובכלכלה. האמנתי כי המספר המועט של חברי כנסת ואישים בכירים שמייצגים את האזור במוסדות השלטון המרכזי, מחייבים את התגייסות כלי התקשורת המקומיים לפעול כדי להשפיע, למנוע קיפוח בהשוואה לשאר אזורי המדינה. כיום, ואני מייחס זאת ברוב צניעותי גם לזכותי, המצב שופר מעט.

כך לדוגמא פעלתי לפרסם כתבות "קמפיין" במטרה להשפיע על הגדלת תקציב החינוך בעיריית חיפה. פרסום הכתבות האלה בהן הובלטו (כולל ניתוח התקציב וסכומים) הקצאות תקציב החינוך בחיפה, שסבל במשך שנים מפער ביחס להקצאות בחינוך בערים תל אביב וירושלים, תרמו לכך שתקציב החינוך בעיריית חיפה גדל משמעותית בקדנציה הראשונה של ראש העיר יונה יהב ועבר מהמקום הרביעי בסדר העדיפות העירונית למקום השני. אני חייב לציין את שיתוף הפעולה הנהדר של פרופ' עליזה שנהר, מחזיקת תיק החינוך בעירייה ואת תרומתו הרבה של העוזר של שנהר אז - ליאור דץ. אין ספק שהכתבות שלי השפיעו על ראש העיר יהב לשנות את דעתו ולהגדיל משמעותית את תקציב החינוך - שוב שכר נהדר לעמלי.

 

פרסמתי סדרת כתבות שעוסקות בתחום החינוך, אלימות בני נוער, סמים בבתי הספר ובשכונות, גן בנימין כמרכז לסוחרי סמים לבני נוער. הכתבות האלה עסקו גם בנוער בסיכון וביקורת על הטיפול בנוער במצוקה. בכתבות הוצגה מפת הפשיעה בחיפה, תוך תיאור נפח הפשיעה לפי ענפים. סדרת הכתבות כללה תגובות אישי ציבור, חוות דעת של אנשי חינוך, עובדי נוער וקציני משטרה. בעקבות הכתבות שוב פנתה אלי מחזיקת תיק החינוך בעיריית חיפה, פרופ' עליזה שנהר וביקשה ממני להכין "נייר עבודה" מפורט שיסייע להערכות העיר בטיפול בנוער בסיכון ובפשיעת בני נוער. בעקבות הקשר עם פרופ' שנהר, שהחל מייד עם מנויה לסגנית ראש העיר, ערכתי איתה סיורים בשטח, לרבות ביקור בבית המשפט – באגף המעצרים וכן באתרי הפשיעה ומפגשים עם בני נוער. 

הסיורים תועדו ופורסמו בכתבות המשך שכללו הצעות אופרטיביות. בסיורים נדונו עם שנהר נושאים שונים בתחום. שנהר הודתה כי סדרת הכתבות השפיעה על שינוי הטיפול של העירייה בנוער בסיכון והוטמעו בתוכנית העבודה הרב שנתית של העירייה. אף הוקמה מחלקה מיוחדת, המחלקה לרווחה חינוכית וחברתית, העוסקת באותם נושאים שהועלו בכתבות.

היו גם סדרת כתבות על הנעשה במינהל החת"ר בעיריית חיפה, תוך חשיפת יחסים עכורים בין אישים במערכת החינוך העירונית שלוו בביקורת והיו בין הגורמים שהשפיעו על התפטרותו של ראש המינהל דני פסלר. שיאן של הכתבות האלה היה ראיון חושף בעיות בחינוך שערכתי עם פרופ' שנהר. הראיון שפורסם בהרחבה ב"ידיעות חיפה" הובא לדיון מקיף במליאת מועצת העיר בעקבות הצעה דחופה לסדר היום. אין ספק שהשקיפות שגילתה פרופ' שנהר בראיון מהווה תפנית חיובית שונה בתחום הפוליטיקה המקומית.

עסקתי בנושא עיסקת רכישת בית בוסטון מחברת גב ים (מת"מ) בחיפה. רכזתי ופרסמתי חומר רב ובו נתונים על העיסקה הלא כדאית ומיידע על ליקויים באופן הרכישה והצגתה בציבור. הפרסומים גרמו לחברי מועצת העיר בחיפה לא לאשר את העסקה. חבר המועצה שלמה גלבוע שהוביל במועצת העיר את ההתנגדות לעיסקה, הצליח לשכנע את חברי מועצת העיר להתנגד לה. גלבוע מסר בדיון המסכם במועצה (מופיע בפרוטקול הישיבה) כי את הנתונים שגרמו להתנגדות חשף העיתונאי רזיאלי, פרסם אותם וסייע לרכז אותם בידיו, כדי להציג אותם בפני חברי המועצה, שכאמור בעקבות הגילויים דחו את אשור העסקה.

תחקיר ( מספר כתבות ואייטמים ברדיו) על בעיות של נכי צה"ל מול אגף השיקום במשרד הביטחון בחיפה. כללו ראיון גם בעיתון וגם ברדיו, עם יו"ר ארגון נכי צה"ל בחיפה והצפון חיים בר. הוא מתח ביקורת קשה על אגף השיקום. בתוכנית הרדיו, שעתיים בשידור חי שהוקדשו לנושא הכאוב, עלו לשידור נכי צה"ל וסיפרו על מכאוביהם תרתי משמע. התלונות הועברו על ידי לרופא הראשי של משרד הביטחון ד"ר דן דולפין אשר סייע לפתור חלק גדול מבעיות נכי צה"ל. בכתבות הובא גם סיפורו של חייל צה"ל, רונן אברהמי, שנפצע קשה בפיגוע אוטובוס קו 16, בחליסה בדצמבר 2001  ונותר חסר הכרה עד היום. פנייה שלי לאגף השיקום בעניין דרישותיה של אמו, שלא נענו על ידי האגף, סייעה לפתור חלק גדול מבעיותיה.

באוקטובר 2005 הוענק לי פרס העיתונאי המצטיין ע"ש מארק ביאנו ז"ל. וועדת הפרס בראשותו של השופט חנוך אריאל ופרופ' גבי וימן מהחוג לתיקשורת באוניברסיטת חיפה, שבה חברים עורכי מדיה מחיפה והצפון, כתבו בנימוקי הענקת הפרס: 

 "שי רזיאלי הוא עיתונאי שטח מצטיין, חרוץ ונמרץ שבלט בשנה האחרונה במספר רב של חשיפות וכתבות שמסמלות את מעורבותו הרבה בחיי הקהילה והחברה בחיפה, ואת שאיפתו הכנה של רזיאלי לתיקון עוולות בתחומים רבים למען כלל תושבי העיר. החלטת הועדה באה לבטא הערכה לפועלו של העיתונאי רזיאלי וגם להדגיש את חשיבותו של כתב שטח, של עיתונאי שאינו מסתפק בקלידי המקלדת אלא יוצא לשטח, אינו חושש להתעמת עם רשויות שכשלו ולחשוף מחדלי אישים ומוסדות".  

את עבודתי כעיתונאי לא עשיתי אמנם לשם קבלת פרס, אך עצם ההחלטה להעניק לי את הפרס והנימוקים שנכתבו, גרמו להכרה מקצועית בעבודת השליחות שלי למען הקהילה ואני גאה ושמח על כך מאד ומודה לחברי וועדת הפרס.

היו עוד פרשיות שחקרתי ופרסמתי ובהן; פרשת התפטרותו, אז בשנים האלה, (לא כיום) של מנכ"ל עירייה – דיווח שכלל פרטים בלעדיים שגרמו לפתיחת חקירת משטרה והתפטרות האיש. 

 

חשיפת פרשת חשדות נגד עמותה לשיקום חולי נפש בחיפה, גרמה לפתיחת חקירת משטרה. 
היו גם מספר כתבות שיזמתי, בהן רואיינו קציני משטרה בכירים שמתחו ביקורת על החלטות שופטים, עונשים מקלים ושחרור מהיר מדי של חשודים. עסקתי גם בתחום סחר בעובדות זרות פיליפיניות ותעשייה לא חוקית של הבאתן לישראל כעובדות סיעוד זרות. היו גם פרסומים על עבירות פדופיליה במחשב. הפרסומים גרמו לפתיחת חקירות משטרה שהחלה באותם ימים במעקב וירטואלי אחרי עברייני מחשב.

שערוריית מרכז הקונגרסים בחיפה: חשפתי הסכם סודי כובל, בין עיריית חיפה למרכז הקונגרסים. לתדהמתי התברר כי העירייה התחייבה לשלם בכל שנה 2.2 מיליון שקל עבור רכישת אירועים למפרע למשך שנים במרכז הקונגרסים. היה ברור כי ההתחייבות נועדה 
לאפשר ליזם מרכז הקונגרסים להגדיל את סכום ההלוואות בבנקים.

עסקתי רבות גם בתחום השוק האפור בחיפה. בעלי הון סיפקו, כמעט לכל דורש, הלוואות הנושאות ריבית "שאי אפשר להחזיר לעולם". התוצאה -איומים על חייבים, אלימות 
ועשרות גובים הפועלים בעיר באופן לא חוקי וגובים ריבית רצחנית.

היה רופא מחיפה שנאשם בהספקת מרשמי סמים לנרקומנים ונשלח למאסר ממושך - ערכתי ראיון בילעדי עם הרופא בכלא. הוא הכחיש שקיבל כספים מהנרקומנים, טען שעשה זאת למענם וגולל את התלאות שלו בכלא, סיפר על התנכלויות אסירים אחרים כלפיו ועל מאמציו לשחרור מוקדם. בשלהי הראיון דיברה גם אמו של הרופא. היא סיפרה על מאמציה להטיב את תנאי המאסר של בנה בכלא ועל פגישותיה עם שלטונות השב"ס.

 
במהלך השנים פרסמתי עוד עשרות כתבות מרכזיות, ידיעות ודיווחים שתרמו מידע חיוני רב לציבור וגרמו לביקורת ציבורית נוקבת. 

זה לא פשוט לחשוף עוולות של אישי ציבור, או אף של אנשים משדרות העם, שביצעו עבירות חמורות כקלות. היה לי תמיד כלל ברזל - אם אתה לא בטוח בעבודות - אל תפרסם. תחקירים רבים גנזתי ברגע האחרון. למרות החומר "הכבד" בו עסקתי, מעולם לא הורשעתי בהוצאת שם רע. נתבעתי פלילית ואזרחית בגין עבירות על חוק לשון הרע, אך בכל האישומים יצאתי זכאי.

היה תחקיר מסויים על אדם ידוע מאד. הכתבה החושפנית כבר הייתה אצל העורך ולוותה בגיבוי הקלטות וצילומים מהשטח, אלא שברגע האחרון החלטתי לגנוז את הדברים. הודעתי על כך לעורך, הוא רתח מזעם וניסה לשכנע אותי לפרסם בכל זאת. היה זה ברגע האחרון, ממש סמוך לפני ה"דד ליין". פניתי לאיש נשוא הכתבה לקבל את תגובתו לדברים החמורים שאני עומד לפרסם ובעקבות תגובתו החלטתי שאני חוזר בי מהפרסום. מצאתי בתגובה ראיות חדשות שעירערו ולו במעט, את העובדות שאספתי נגד פעילותו. שקלתי מהר את הדברים והחלטתי שאם יש ספק ולו הקל בנכונות התחקיר, אני לא מפרסם. 

כלל הברזל שלי היה תמיד לפנות לקבלת תגובה. ידעתי שפרסום חותך גורל. ידעתי שאני לא מפרסם בכל מחיר. שכרי במקרה זה היה רב, ושוב לא בכסף. הממצאים שחשפתי בלי לפרסמם, תוקנו עד האחרון שבהם והציבור הרוויח גם אם הם לא פורסמו. אני גאה בכך שהיו הרבה תחקירים שגנזתי, אך עצם טיפולי בנושאים סייעו לתיקונם.

                                       באולפן הרדיו. אהבתי למקרופון רק גברה                                 

                         

                            עיתונאי הוא לא רובוט

על פיגועי תופת אשר השתתפתי בסיקורם בשטח באותן שנים בחיפה. באחד הפיגועים סייעתי בפינוי, כי הגעתי יחד עם האמבולנס הראשון. בפיגוע אחר חזרתי מאוחר בלילה לבייתי וכשחלצתי את נעליי ראיתי עקבות דם קרוש על הסוליות. אך קשה מאד אף יותר לדבר עם אם שכולה, רק כמה שעות קודם איבדה את ילדתה בת ה-15.  יותר ממחצית מעיתונאי ישראל שסיקרו פיגועים שרויים במצב פוסט טראומטי 

במחקר שבו נבדקו עיתונאים שסיקרו פיגועים ומלחמות בשנים האחרונות עולה, כי יותר ממחציתם, 52%, סובלים מתסמיני טראומה בהם סיוטים, חרדות, קשיי ריכוז, נדודי שינה והתפרצויות זעם. עורך המחקר, העיתונאי והסטודנט דדי מרקוביץ: "קיימת בעיה שלא מטפלים בה, עיתונאים אינם רובוטים". המחקר, ראשון מסוגו, בוצע על ידי מרקוביץ במסגרת עבודת תיזה לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת בן גוריון. המחקר מגלה מה שרוב העיתונאים בישראל שסיקרו פיגועי טרור יודעים כבר מזמן - כי 52% מהנסקרים סובלים מתסמיני פוסט טראומה, בהם חרדה, נדודי שינה, בעיות ריכוז, הימנעות מחזרה למקומות שקשורים לטראומה, סיוטים והתפרצויות זעם. במחקר השתתפו 80 עיתונאים.

עד כה רובם, ככל הנראה כולם, מהכתבים האלה (עליהם נמנה גם אני) לא עברו שום איבחון ולא קיבלו כל הכוונה או טיפול מקצועי. למעט שני מפגשים של קבוצה קטנה של עיתונאים שהתקיימו בנובמבר 2003 ביוזמת אגודת העיתונאים בחיפה והצפון. אותם מפגשים התקיימו בבית אגודת העיתונאים בחיפה, לאחר פיגוע התופת במסעדת "מקסים". שני המפגשים, בהשתתפות כתבים רבים שסיקרו פיגועים, התקיימו כסדנת טיפול קבוצתי בהנחיית פסיכולוג לטיפול ראשוני בתחושות פוסט טראומה.

כל עיתונאי שהשתתף באותם שני מפגשים קיבל לראשונה הזדמנות לבטא את מה שעבר עליו בעת סיקור הפיגועים ולאחריהם. בין מנחי הסדנה היה גם קצין ממשטרת מרחב חוף שהיה מופקד באותה עת על חקירת הפיגועים בחיפה ותרם מאד למשתתפים באותם שני מפגשים. 

כמי שהשתתף, בשדור חי ברדיו, בסיקור פיגועים שאירעו באותן שנים בחיפה, היו המפגשים האלה חשובים לי מאד וסייעו לי להתגבר על תחושות מצטברות קשות רבות, תחושות העוברות על מי שנחשף לאירועי פיגוע תופת ועל אחת כמה וכמה בשורה של פיגועים שאירעו בזה אחר זה במהלך שלוש שנים בתקופה 2001 - 2003.

הטראומה המלווה את עבודת העיתונאי,כתב השטח המסקר פיגוע, אינה רק בשעות הראשונות לאחר הפיגוע, בו נחשף הכתב למראות קשים של הרוגים, פצועים, דם והרס נוראי ולעיתים אף מסייע בעצמו לפינוי הנפגעים. אותם הכתבים נשלחים אחר כך על ידי המערכות שלהם לראיין בני משפחות אבלות שיקיריהן נרצחו בפיגוע, לדווח מחדרי מיון בבתי חולים ולסקר את הלוויות הנרצחים. במפגשים האלה עם קרובי הנרצחים והפצועים, מוצאים את עצמם העיתונאים במילכוד ויוצאים מהם בתחושות שמלבות את תחושות הפוסט טראומה.

העיתונאי המדווח מהשטח ומעביר ראיון בשידור חי, או מוקלט מזירת פיגוע, או העיתונאי שמדווח בעיתון, מצויים באותו מילכוד נפשי ובאותה טראומה. מצד אחד תפקידו של העיתונאי, או השדר לבצע את עבודתו תוך גילוי קור רוח. אסור לו להסגיר בדיווח את רגשותיו ולגרום בהלה בקרב ציבור הצופים, המאזינים או קוראי העיתון. אסור לו לחשוף דמעות עצב של עצמו, כאשר פניו נצפות במסך הטלויזיה, או בעת שגרונו נחנק מצער בשידור חי ברדיו, או להביע רגשות זוועה הנלווים למראות קשים ביותר שהעיתונאי נחשף אליהם ובכך לעורר תחושות פלצות וצער בקרב מאזיניו הרבים. מצד שני, העיתונאי הוא אדם מהישוב, עם אותה רגישות כמו של קוראיו, מאזיניו, אך הוא זה שנאלץ להפעיל בשטח את ההגיון המקצועי בקור רוח ולהקפיד על ריסון עצמי נוכח הזוועות שמתגלות לעיניו. הריסון העצמי בעת הדיווח גורם למצבי פוסט טראומה ובלבול. אין בשל כך לעיתונאי אפשרות לפרוק את הטראומה.

זה יכול להיות הכתב, או הצלם הנילווה איליו, או אף טכנאי השידור בשטח. כל אלה נחשפים
למראות הקשים. אלה רגעים קשים ומעיקים שנטמאים בנפשם לכל משך חייהם. אנחנו גם נחשפים לא מעט לביקורת שלעיתים מותח הציבור על העיתונאי. אם דיווח בהרחבה וכלל תאורים יותר מדי קשים ומעוררי רגשות עצב, ימתחו עליו ביקורת שלילית. אם דיווח במתינות ובקור רוח, תוך צינזור קטעים קשים לצפיה, גם אז יזכה לביקורת נוקבת.

נכון, לפצועים הכואבים ולבני המשפחות שאיבדו את היקרים להם, קשה הרבה יותר וגם לאנשי כוחות ההצלה, הפראמדיקים, חבלני המשטרה וחוקרי הפיגועים, גם להם יש קשיים ואולי אף זוועתיים יותר. אך הם, הצוותים פועלים בקבוצות, להם יש תמיכה קבוצתית טבעית. העיתונאי הוא בדרך כלל זאב בודד בשטח, לכל היותר מלווה כאמור בצלם אחד, או טכנאי קול אחד, שגם הם עיתונאים ועוברים כאמור את אותן תחושות קשות.

השמירה על קור רוח בדיווח, גורמת נזק פוסט טראומטי נוסף לעיתונאי, הוא נאלץ להסוות את הרגשות האישיים שלו ולצנזר תאורים קשים מדי שאין מקובל לדווח עליהם לציבור. זה גורם לו להפנים חזק תחושות קשות ללא אפשרות לפרוק אותם. העיתונאי ממשיך להצטייר בעיני עצמו ואחר כך גם בעיני קרובי משפחתו כאדם חזק לכאורה השולט ברגשותיו, דבר המגביר את מצבי הפוסט טראומה. כאמור, אין מצב שהעיתונאי יכול לפרוק את התחשות המעיקות שצבר ונוצר מצב שאין העיתונאים האלה מטופלים באופן מקצועי על ידי מטפל מוסמך שמעניק להם ולתחושותיהם תשומת לב מקצועית ויכולת לפרוק את המטען הריגשי המצטבר.

אני נזכר במספר פיגועי תופת אשר השתתפתי בסיקורם בשטח באותן שנים בחיפה. פיגוע אוטובוס קו 16 בחליסה בסוף 2001, פיגוע התופת במסעדת מצה בחול המועד פסח ב- 2002, פיגוע אוטובוס קו 37 בשדרות מוריה ב-מרס 2003 ופיגוע מסעדת מקסים באוקטובר 2003. הייו עוד; פיגוע בצומת הצ'קפוסט, פיגוע בצומת מגידו ופיגוע בבית קפה בקריית מוצקין.

לרוב הפיגועים הגעתי תוך דקות. היה זה בעקבות קבלת הודעה בזימונית מדובר המשטרה. היו גם מקרים שקבלתי קריאה טלפונית בהולה מאנשים שהיו בסמוך לאיזור הפיגוע וידעו להתקשר אלי. כך בפיגוע במסעדת מצה וגם בפיגוע במסעדת מקסים. בפיגוע במסעדת מקסים שאירע בשבת, התקשר אלי חבר שטייל עם ילדיו בחוף הים. נכנסתי מייד למכונית ותוך דקות הייתי במקום. התקרבתי לכניסה למסעדה והמראות הקשים שנגלו לעיני מלווים אותי עד היום. אחרי הסיקור בשטח שנמשך מספר שעות וכלל תאורים בשידור לרדיו. נשלחתי על ידי המערכת לחדרי מיון ולבתי משפחות הנרצחים להקליט ראיונות עם הורים לילדים שנרצחו בפיגוע, עם אחים ואחיות הנרצחים, או עם אלמנות. קשה לתאר כמה קשה להחשף למראות של הרוגי פיגוע. 

באחד הפיגועים סייעתי בפינוי, כי הגעתי יחד עם האמבולנס הראשון. בפיגוע אחר חזרתי מאוחר בלילה לבייתי ומשחלצתי את נעליי ראיתי עקבות דם קרוש על הסוליות. 
בפיגוע במסעדת מקסים, כשכבר פונו כל הפצועים, אני רואה לפתע אדם מוכר לי מסתובב בין האמבולנסים, רבים מהם עדיין בחניה ליד תחנת הדלק. האיש, אחוז תזזית, פותח את הדלתות של רכבי החירום כדי לבחון אם יש שם פצועים באלונקות. ניכר בו שהוא מחפש מישהו. פניתי איליו. האיש אמר לי כי הוא מחפש את בני משפחתו. הוא צעק בקול שלא אשכח כל חיי; "אני בטוח שהמשפחה שלי היו במסעדה בעת הפיגוע. הם לא עונים לטלפון הנייד. הם בטח נהרגו כולם". האיש הצביע על מכונית פרטית שחנתה בפתח המסעדה ועליה סימון של המשטרה, "הנה המכונית של הבן", צעק. 

אחזתי בידו ומשכתי אותו לעבר קצין משטרה שריכז רשימות נפגעים ועמד סמוך לנו. האיש המוכר לי, היה רופא שיקום שטיפל באותן שנים בבן שלי רונן. הוא ד"ר פרדי זר אביב. הוא איבד בתוך שניה מרה חמישה מבני משפחתו, אשתו, בנו, כלתו ושני נכדיו. (ברוריה זר-אביב (59) מקיבוץ יגור, בנה בצלאל (30) רעייתו קרן (29) וילדיהם לירן (4) ונויה בת השנה)  קצין המשטרה עיין ברשימות שלו ושאל לשמו;  "זר אביב, שם משפחתם של כולם הוא זר אביב" זעק הרופא ואני כורך את ידי, מחבק את כתפיו, כבר ידעתי שהיו מספר משפחות בפיגוע שנקטלו בעוד הם סועדים את ארוחתם. 
קצין המשטרה זיהה את השמות ברשימה, ידעתי זאת לפי הבעת פניו, אך הקצין לא גילה לד"ר זר אביב בשלב זה את הידיעה המרה כי כל החמישה כבר אינם בין החיים. ד"ר זר אביב ידע. לדידו, כל הסימנים העידו שהנורא מכל קרה. 
ליוויתי אותו למכוניתו אותה החנה הרחק משם בשכונה ממול, כי התנועה נחסמה דקות לאחר הפיצוץ. שם פגשתי את בתו השניה. היא הביטה בפניו של האב, שניהם ידעו שהמשפחה שלהם נקטלה. הצעתי להם להסיע אותם לרמב"ם אך הם סרבו. נסעו ברכב הרופא.

באותו לילה נסעתי לקיבוץ יגור לבית של ברוריה זר אביב. שם התגודדו בחצר עשרות חברי יגור וחברים של משפחת זר אביב. ד"ר זר אביב, שכאמור טיפל במסירות בבני רונן במחלקת השיקום בבית חולים בני ציון, אותה ניהל סמוך לאותו פיגוע נורא ועם הזמן, לפני אותו פיגוע נורא התיידדנו, ישב בפתח הבית מוקף בחברים. כשראה אותי צועד לעברו, זעק, "אין לי מה לומר לתקשורת", אמרתי לו בשקט: "באתי לחזק אותך, אני פה כחבר". לעצמי אמרתי, שעשיתי טוב, השארתי את המקרופון ומכשיר ההקלטה במכוניתי. הביקור הזה היה אישי בגלל הכרותי עם הרופא. התחושות היו קשות. 

קשה ביותר לדבר עם אם שכולה, רק כמה שעות קודם איבדה את ילדתה בת ה- 15.5 ואני מגיע עם מכשיר הקלטה ומקרופון ונכנס לבית בעקבות חברים שבאו לחזק את המשפחה. היה זה לאחר הפיגוע במסעדת מצה.

עד היום המראה של אותה אם בוכיה שזה עתה שבה מבית החולים לאחר שזיהתה את גופת בתה לא ממש ממני. קריאות הכאב שלה עדיין מהדהדות באוזני. המראה של האב חסר האונים, סופק כפיו בצער היושב ממול והאחיות הבוכיות שלא יכולות להרגע וזה אחרי שהייתי בזירת הפיגוע כל אותן שעות רבות וראיתי את המראות. מצאתי את עצמי מנסה לנחם אותם מעט ככל שיכולתי. קשה לתאר וקשה עוד יותר למצוא מילות ניחומים. מה אפשר לומר לאם ואב ששכלו את ילדתם כמה שעות קודם בפיגוע ועדיין לא הובאה למנוחות. צריך לגייס את כל הכוחות, אך מאין? איש לא הכשיר אותי לכך. 

האם ושתי בנותיה סעדו במסעדת מצה כשהמחבל פוצץ את עצמו. האב נותר בבית בשכונת רוממה. האם ובתה הבכורה נשרטו קלות בפיצוץ. הבת הצעירה נפצעה ונלקחה לרמב"ם. בתחילה חשבו כי פציעתה קלה, אך מצבה החמיר והיא הוכנסה מייד לחדר הניתוח. שם הוברר כי אברים פנימיים נפגעו מהדף הפיצוץ. מאמצי הרופאים להצילה נכשלו והיא מתה, רק בת 15.5.

חזרה לבית המשפחה. האב האם והאחות שבו כבר מבית החולים. עברו כמה שעות מאז ששבו. אני עומד בסלון ומביט בהם ברוך. מדי שתי דקות נשמעות זעקות ואנחות כאב. שמעתי את עצמי אומר להורים הזועקים: "קחו אוויר לריאות, תספרו על הילדה, בעתיד ההקלטה של שידור הדברים תהיה נכס רגשי יקר עבורכם". האם מנסה להרגע, אך המילים חונקות את גרונה. האב משמיע איזה משפט. אני מחמיץ פעימת לב ונרגש מאד, אך מתאמץ להתאפק, לא לבכות איתם ביחד. זה מנציח את הטראומה. האחות הבכירה של הנערה שנהרגה נוטלת את ידי ומובילה אותי לחדר של הנערה. "תראה את החדר שלה, תראה כמה הייתה מסודרת ונקיה", היא צועקת לעברי. "תספר דברים טובים על אחותי". אני מביט סביבי והלב קרוע. אותן תמונות של אלילי רוק שהבן שלי, נער בן גילה, תלה על קירות חדרו.

כמה דקות אחר כך אני פורץ החוצה מהבית בריצה שואף אוויר צח אל מלוא ראותי, נכנס למכוניתי ומעביר לאחור את מכשיר ההקלטה, מנסה לעכל את הדברים. לפתע הטלפון הנייד מצלצל, על הקו עורכת החדשות, "אתה מוכן עם ההקלטות? אני מעבירה אותך לאולפן השידור". אני מנסה להשיב לה: "חכי, אני צריך אוויר להרגע", אבל אז המפיקה באולפן כבר על הקו והיא צורחת באוזני: "הוא (השדר באולפן - ש"ר) כבר פונה אליך", שניות של שקט ואז אני שומע, "בבית משפחת (שם הנערה שנרצחה) נמצא כתבנו שי רזיאלי". באותו רגע במקום לשבת ולפרוץ בבכי, לפרוק מעט, אני מוצא את עצמי מתאר באיפוק ככל האפשר, עם מי דברתי ומה אמרו ולוחץ על מכשיר ההקלטה המחובר לנייד להשמיע כמה משפטים עצובים של ההורים השכולים והאחות. עכשיו צריך לחזור לאולפן לערוך את החומר שהקלטתי, לשדרו ביומני החדשות. אין מצב לחשוב על רגשותי, לפרוק מועקות בפני מישהו - מצב הפוסט טראומה נמשך. 

הפרק הבא יעסוק בהרחבה באירועי זירות הכיסוי העיתונאי ובסיפורים האישיים והאנושיים מאחורי הקלעים. אחרי הכל החזקתי בעט, אחר כך במיקלדת ובמקביל גם במקרופון לשידור ועסקתי בחומרים קשים. יש לי מה לספר. יהיו בו קטעים מפתיעים.

להרוס את "מזבח השלום" זו עבודת אלילים

 להרוס את "מזבח השלום" זו עבודת אלילים

מאת שי רזיאלי

רון קרמן איבד את בתו טל הי"ד, תלמידת תיכון בת 17 וחצי, בפיגוע אוטובוס קו 37 ברחוב מוריה בחיפה, ב-5 למרס 2003, פיגוע בו נרצחו 17 ישראלים בהם תלמידי בית ספר. הנהלת בית הספר עירוני ה' בעיר, בית ספר בו למדה טל, ניסתה למנוע את השתתפותו של רון, האב השכול, ביום עיון שבו השתתפו בני משפחות פלסטינים שנפגעו. הנהלת בית הספר טענה כי זאת, כדי למנוע עימות בין משפחות. האב השכול נאלץ להאבק כדי להשתתף בכינוס וכדי להשמיע את דבריו בפני תלמידים שחלילה עלולים לחשוב לרגע כי יש מידה של לגיטימיות בטרור הפלסטיני. רון פנה לשר החינוך, ולבית הספר לא נותרה ברירה אלא להסכים שישתתף. 

בעקבות פרסום הדברים בסוף השבוע האחרון כתבתי לאב השכול רון קרמן את הדברים הבאים:

רון היקר, אבא של טל הי"ד, כל כך מבין ללבך ומחזק אותך במחאתך נגד הנהלת בית הספר עירוני ה' שאילצה אותך להאבק כדי להשמיע את קולך, כאב שכול שאיבד את בתו היקרה לטרור הפלסטיני הרצחני, ביום עיון בו השתתפו פלסטינים, בבית הספר בו למדה טל הי"ד, שנרצחה בפיגוע אכזרי עם תלמידים אחרים, פיגוע שבוצע בידי מחבלים פלסטינים, כשהייתה בדרך מאותו בית ספר לביתה. הטרור הקטלני והאכזרי שכפו וכופים עלינו הפלסטינים עלול להראות לגיטימי בעיני תלמידים, אם מערכת החינוך לא תשכיל להדגיש בפניהם מעל כל במה את סלידתה מהברבריות הבלתי אנושית של הפלסטינים, שאף זוכה לתשבחות בפי מנהיגיהם, ותפסיק לתת להם במה בבתי ספר בישראל. הניסיון הבוטה של הנהלת עירוני ה' שלא להזמינך לכנס הזה, בתירוץ אומלל, ראוי לגינוי בכל פה.

את הדברים שלעיל הצבתי בפייסבוק של רון האב ובעמוד הפייסבוק שלי.

אורה לפר-מינץ, כתבה בתגובה את הדברים הבאים. אורה היא אמו של סמ"ר רז מינץ מגדוד "דוכיפת" שנהרג בפעילות מבצעית, ביום 2 בנובמבר 2001. סמ"ר רז מינץ ז"ל הוא בנו של חברי העיתונאי יואב מינץ.

כותבת אורה:

שי יקר, כאיש תקשורת אתה בודאי יודע שא'-ב' של תקשורת טובה זה לשמוע את שני הצדדים. שמעת רק את הצד של רון קרמן, שאין ספק שהוא כואב ביותר. תרשה לי להציג את הפרטים שרון לא הביא, מן הסתם כי לא ידע. ראשית - יחד עם הפלסטיני שחווה אובדן מופיע/ה ישראלי/ת שאיבדו בטרור בן/אח/בעל. 2 הצדדים מספרים את הסיפור שלהם. שנית - בהוראת מנכ"לית משרד החינוך משתתפים במפגשים אלו בבתי הספר רק פלסטינים שלא קשורים במחבלים. את המפגשים יוזם פורום הורים שכולים ישראלים-פלסטינים למען הידברות, פיוס ושלום. שלישית - האנשים המופיעים בבתי הספר עברו הכשרה מיוחדת לשם כך. רביעית - במפגשים מופנות לפלסטינים שאלות נוקבות מצד התלמידים, והן נענות ביושר רב. המפגשים נערכים בכיתות קטנות, בקבוצה אינטימית המאפשרת הקשבה ודיאלוג פתוח וכן. אין מקום לאורחים במפגשים אלו. מטרת מפגשים אלו להראות לתלמידים שיש אפשרות של דיאלוג ופיוס בין אנשים שכולים. ואם אלו שאיבדו את היקר להם מכל מוכנים לשוחח עם "הצד השני" אולי בעתיד גם אחרים יוכלו לחשוב שזו אפשרות. זאת ועוד, כשם שיש אין סוף גוונים ותתי גוונים לצבע הסגול (או הירוק או החום....) כך יש סוגים שונים של ימנים, שמאלנים, ופלסטינים. רון ואתה מדברים על כל הפלסטינים כעל מקשה אחת, ולא כך הוא. אני מניחה שגם אתה וגם רון רוצים שהנכדים והנינים שלנו יחיו במדינה בלי מלחמות, ומטרת מפגשים אלו היא לצמצם את התפיסה הסטריאוטיפית האומרת שכולם רוצים לזרוק את כולם לים. ולסיום - גילוי נאות. אני חברה בפורום, מופיעה לא פעם בבתי הספר יחד עם הפלסטינים, מכירה את הנושא מקרוב, ומאמינה שכאבי על נפילתו של בני אינו פחות מכאבו של רון, רק אני מבינה שבמלחמה אין מנצחים. כ-ו-ל-ם מפסידים, ואם לא נחפש דרך - נישאר תמיד עם המלחמות ועם הכאב. 

בתגובה כתבתי לאורה בפוסט הפייסבוקי:

שי רזיאלי: אורה יקרה...ליבי אתך ועם יואב, מלווה את כאבכם מהרגע שהנורא נודע. לכן אני מקווה שתדעי להפריד בין מה שאומר לבין המציאות האישית הכואבת שלך שעמוק במחשבותי תמיד.

אכן אנחנו צריכים לדבר על הפלסטינים כמקשה אחת, גם על אלה שלא מעורבים פיזית בטרור נגד עמנו. מאז החל הטרור הפלסטיני הרצחני והבלתי אנושי בשנות ה-60, לא שמעתי פלסטיני אחד שקם, גינה את הטרור בפה מלא (גם בשפה הערבית) לא שמעתי על פלסטיני אחד שהתנער מהטרור הפלסטיני, לא שמעתי על פלסטיני אחד שמכיר במדינת ישראל ובזכותינו לחיוות כאן במדינה שלנו, מדינת ישראל. נהפוך הוא, בעיניים קמות ובלב כבד צפיתי בפלסטינים ברחוב, גברים נשים וילדים, רוקדים ומריעים ברחובות כשמגיעה ידיעה כי ישראלים נרצחו בפיגוע, כי יהודים נטבחו. הם מחלקים ממתקים ברחובות. רק לאחרונה הריעו לרוצחים השפלים של משפחת פוגל.

בשבילי אין עם פלסטיני, אני קורא להם פלסטינים, כי כך נהוג לכנותם, אלה הם ערב רב של אספסוף בלתי אנושי, שהוכיח כבר עשרות שנים את שנאתו ליהודים ולישראל ואת נכונותו לרצוח מכל הבא ליד בעמנו. הם אספסוף איום שאוהב לראות דם של יהודים נשפך כמים. לעולם לא יפסיקו לשנוא אותנו ואת שכמותנו ואת כל בני בריתנו. כאשר כל העולם היה בהלם ובעצב על אסון התאומים ואלפי בני אדם שנרצחו שם במגדלים, "העם" האספסופי הרצחני הזה רקדו ברחובות משמחה לאיד. לעולם לא יהיה שלום איתם והם ימשיכו לרצוח בנו.

הם מתנכלים למשפחתי כבר משנת 1938 כשרצחו את דודי (שרוליק וולהנדלר ז"ל) שהיה נהג מתנדב בארגון הגנה ונסע מחיפה לקיבוץ בית אורן להביא יולדת לבית חולים. ערבים מהכפר הציבו לו מארב ואילצו את הטנדר בו נהג לעצור במחסום אבנים מאולתר ביערות הכרמל כשהיה בדרך בחזרה לכיוון בית חולים. המון אספסופי ערבי (קרוביהם של הפלסטינים של היום) התנפלו על יושבי הטנדר ורצחו בסכינים 7 גברים ואשה כורעת ללדת, פשוט שחטו אותם, רק בגלל שהיו יהודים. לא עזרו תחנוניהם. 

הם המשיכו כל כמה שנים לפגוע בקרובי משפחתי הקרובים ביותר ובמאות ישראלים שאני מבכה את הרצחם ואת אלה שנותרו נכים קשים לצמיתות, בהם בני הלוחם רונן.

אלה המאמינים כי ניתן להידבר עם פלסטינים טועים. אנחנו מדברים אתם כבר שנים, עשינו להם וויתורים מרחיקי לכת בהסכמי אוסלו וגרמנו להם להראות בעולם כעם לגיטימי, אך הם בגדו גם בכך. בגדו בהסכמים. הם לעולם לא ימשכו ידם מהטרור. הם שואפים להקים מדינה במקום מדינת ישראל, מנסים להחליש את ישראל בדרכים שונות, בהן להערים על בני עמנו כי דרכם לשלום, כאשר היד המוסתרת שלהם מאחורי גבם אוחזת בסכין ומחכה לשעת כושר...להרוג ולרצוח בנו.

בתגובה נוספת כתבה אורה:

שי יקר, יואב לימד אותי בעבר, כשאמרתי: "כל ה..." לבדוק כמה באמת מונים "כל ה..." שאני מכירה או מדברת עליהם. עם כמה פלסטינים דיברת שאתה רואה בהם מקשה אחת? 50? 100? 400? 800? 10000? אני דיברתי גם דיברתי עם כמה עשרות מהם ויודעת שהמשימה למצוא בסיס כלשהו לחיים בשקט הדדי קשה ביותר. ובכל זאת, אני מאמינה שהדרך היחידה להביא אי פעם לשקט נסבל באזורנו איננה בכוח הזרוע. הדרך שאתה ורון בוחרים איננה מציעה כל קרן אור. עוד לא זכיתי לראות שהכניעו מישהו בכוח הזרוע (ולא בזירת האגרוף או ספורט אחר מהסוג הזה) וזה החזיק מעמד לאורך שנים. ושוב - במלחמה כולם מפסידים, כולם כואבים, וכשאנחנו מבטלים את הצד האחר ואיננו מוכנים אפילו לשמוע שכואב לו - אנחנו זורעים עוד ועוד שנאה שיקצרו אותה נכדינו. אני מנסה לזרוע תקווה ואור.

קשה להתפלמס עם אם שכולה שזו הדרך בה היא מביעה את עצמה, את כאבה. אני כותב את הדברים וחושב על אורה ויואב ועל עוד אלפי ישראלים שאיבדו את יקיריהם על הגנת העם והארץ ומאות שנהרגו ונפגעו בפיגועי טרור.

הנה תגובה נוספת שלי לדברי אורה:

שי רזיאלי: אין צורך במלחמה וגם לא בכוח הזרוע - התנתקות טוטאלית מהם ותו לאו...שיטפלו בהם עמי העולם ו"יפיי הנפש", אך לא מתוך ישראל, שיפעלו מירדן. לסגור את הגבולות שיסומנו סביב הישובים הגדולים ביהודה ושומרון, לסגת מהתנחלויות קטנות. רק ריכוזי אוכלוסיה גדולים באיו"ש ולא תהיה להם לערביי יהודה ושומרון יותר זכות כניסה לישראל מעבר לקו הירוק. טיפולים רפואיים? שיסעו לירדן או לערב הסעודית. שיקנו חשמל מירדן ומסוריה.

אם ימשך הטרור - לטרנספר אותם למדינות ערב - יש 23 מדינות ערביות ורק מדינה יהודית אחת! ישראל הציעה להם 97% מהשטח והם סרבו. אין עם מי לדבר. אין פלסטיני אחד שמוכן להכיר במדינת ישראל ולהצהיר זאת אצלם ובשפתם ואם יש אחד כזה הוא ירצח זמן קצר אחרי כן. הסתיימו כל הניסיונות החוזרים ונישנים לחזר אחרי הרוצחים האלה ולהציע להם הגיון. אין להם כל הגיון.

חבל על כל הנופלים, הנרצחים והפצועים שנהרגו, נרצחו ונפצעו "כדי להגן על השלום", ליבי עם המשפחות השכולות שאבדו את יקיריהן מידי הרוצחים האלה בחשבם כי הם מקריבים את חייהם "על מזבח השלום". אין שלום ולא יהיה שלום עם ברברים אלה. אין עם מי לעשות שלום. להרוס את "מזבח השלום" הזה כי זאת עבודת אלילים. ארץ ישראל בילעדית של העם היהודי. מי שרוצה לחיות בה חייב לכבד אותה ואת העם היושב בה ולציית לחוקייה.